האמת האמיתית שמאחורי השריון האמיתי

בגלל שאתה לעולם לא תודה בזה בקול רם, אבל בהחלט תסכים עם כל
מילה. המכתב הזה נועד לך, השריונר, הטנקיסט, שתדע שאתה לא
היחיד ובטח לא לבד. וגם בשביל מי שלא באמת מכיר אותנו, ולא
יודע מי אנחנו, מה אנחנו עוברים ולמה אנחנו כמו שאנחנו, שרוטים
דפוקים אך גם האיכותיים ביותר מבין כל חיילי צה"ל.
ובגלל שאנחנו ורק אנחנו, נדע תמיד את האמת השלמה והאמיתית
מאחורי שריון הפלדה שלנו. מכתב זה בא לספק ולו הצצה אל האמת.

שריונר, מה זה בעצם שריונר אתה שואל את עצמך. מה עושה אותנו כל
כך שונים? כל כך מיוחדים? כל כך שרוטים!
אז אני אספר לך מה, ולא משנה מה יגידו כל החי"רניקים,
הפלס"רניקים, הטייסים הסיירות המובחרות ואפילו בטעות גם
הג'ובניקים החוצפנים. שירות של 3 שנים בתוך טנק, עם צוות של 4
אנשים, שהופכים לאיש אחד. הוא שונה מכל דבר שעשית או שמישהו
יעשה בכל חייו.
רק אתה יודע מה זה להחזיק את עצמך ער במשך 8 שעות, בישיבה כשכל
מה שאתה רואה זה ירוק של ארטישוק.
רק אתה יודע איך להשתחל כמו נחש מהתא נהג לצריח או מהתא תותחן
למסדרון האחורי, במרווח שגדול רק בקצת מארונית.
רק לך יש פנטזיה לעשות מישהי על ה6פ.
רק אתה נהנה ומרגיש חי רק כשכולך מלא בגריז מכף רגל ועד ראש,
ומתחת לציפורניים.
רק אתה מסוגל לזרוק גוש גריז על החולצה של הטען שלך, ואז לצחוק
ולהתחבק איתו בזמן שהוא שופך לך 9105 בתוך המכנסיים.
רק אתה עושה תחרות העפת פין למרחק כשאתה מחליף חוליה.
רק אתה, אבל באמת רק אתה. יודע מה זה לזחול מתחת לטנק בבוץ,
כשקור כלבים מתים בחוץ, בשעה 4 בבוקר כשכל העולם ואחותו ישנים
כמו תינוקות. ועוד לדעת שזה רק תחילת היום.
כי רק החברה שלך יודעת בדיוק מה זה ארטישוק, ובק"ש וממ"י ומב"ט
כשהחברים שלה יודעים רק מה זה קפה לאטה.
רק אתה יכול לספר בגאווה שחיסלת 7 בירייה אחת.
רק אתה יודע איך זה להזיע כמו חזיר במשך 3 ימי מוקי בקיץ
ולרעוד כמו קוביית קרח בתרג"ד באמצע דצמבר.
אתה, ורק אתה יכול להסביר את ההרגשה שלך כשונרה פגז ואחריו
שומעים בקשר "מטרה", היא הרגשה שאשכרה משתווה לאורגזמה!
ולך, לך ולאף אחד אחר, לאף חייל במדינה, לאף אדם בעולם, אין
צוות כמו שיש לך.

צוות טנק. אך צוות הטנק, הצוות שלך, כל כך קשה ומסובך להסביר
מה זה.
אם אתה לא שריונר, אם לא היית, אז לעולם לא תבין לעומק ובאמת
מה זה צוות של טנק. לא משנה כמה ינסו להסביר לך, זה משהו שאין
מספיק מילים, או שלמילים אין מספיק כוח בכדי לתאר.
אולי אפילו אתה, השריונר, לא יודע את המשמעות האמיתית של הצוות
שלך, כי אתה פשוט לוקח אותו כמובן מאליו. וכאן אגב, אני מדבר
על צוות נורמלי, תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל ברוב המקרים,
צוות טנק זה משהו אחר לחלוטין, זה ישות נפרדת מכל דבר אחר, זה
מושג, זה משהו שאתה לא רוצה לעזוב לעולם.
לאדם מבחוץ זה נשמע מוזר ומוגזם לגמרי, משהו בנאלי לחלוטין. מה
זה בסך הכל? 4 אנשים ביחד... נו אז מה? גם בבי"ס היו לי 3
חברים כי טובים, וגם בגולני יש 4 חברים טובים. מה ההבדל? אותו
דבר!
ממש לא!
תראה לי עוד 4 אנשים, זרים לחלוטין אחד לשני, שתוך חודש פחות
או יותר נהיים אדם אחד, יודעים הכל אחד על השני, ואני לא מדבר
על פרטים אישיים, כמו איפה הוא גר ועם מי אחותו התחתנה, זה לא
מעניין כל כך.
אני מדבר על הדברים הקטנים, הפרטים שאף אחד לא יודע עליו,
אפילו לא אימא שלו.
אתה יכול לדעת מתי הוא עצבני, עוד לפני שהוא בכלל מתעצבן,
ויודע בדיוק איך להרגיע אותו.
אתה יודע בדיוק מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק, מבלי שיהיה צורך
להסביר.
אתה מכיר את הטעם שלו בנשים יותר טוב ממנו.
אתה יכול לזהות מי מהצוות תקע נוד, רק לפי הריח, ובלי שאף אחד
יודה.
רק בצוות טנק, אם כמה שזה נשמע דוחה, אתה מסוגל לזהות את החבר
שלך, רק מלראות את הכיפה של הזין שלו...
אתה יודע איך להעיר כל אחד ואחד, כל איש צוות בדרך שלו. ויודע
בדיוק איזה דברים הזויים הוא עושה ואומר כל פעם מחדש כשהוא
מתעורר אחרי שלא ישן...
רק שיש לך צוות טנק, זה לא ייראה לכם מוזר בכלל ללכת מכות
במקלחת כשכולם ערומים, סתם כי זה נחמד וכיף.
רק אנחנו מסוגלים לסבול את הפרצוף, אותו פרצוף, 3 ליתר דיוק של
האנשים האלו, במשך 24 שעות ביממה ועוד לצאת איתם לדפוק ת'ראש
אחרי 21 יום כאלו.
רק לצוות שלך תיתן הכל, תעשה בשבילם כל דבר, אבל ממש כל דבר
בעולם, לא משנה מה ולא משנה מה יהיו התוצאות של המעשה.
רק בצוות שלך אין דבר כזה שלך ושלי, הכל שלי והכל שלך, פותחים
תיקים ולוקחים דברים בלי לשאול כי זה טבעי.
שום אדם שפוי לא היה מוכן לחטוף בשביל מישהו אחר.  
אבל אתה שריונר, אתה לא שפוי, ולכן היית מוכן לחטוף בשביל
הצוות שלך הכל, החל מצעקות, מכות, שבתות על משהו שהוא עשה.
ואפילו, כן, כן, אנחנו לא נודה בזה בקול כי אמא תכעס ותבכה,
אבל האמת היא, שהיית מוכן לחטוף אפילו פגז בשביל חבר שלך, מבלי
להסס שנייה. וזה לא משהו שאומרים, או מלמדים אותך. זה פשוט
מובן מאליו, טבעי.

בסופו של דבר, לא משנה כמה פעמים תקרא את המכתב הזה, או אחרים
כמוהו, עם כמה אנשים תדבר ותחקור את העניין. אם אתה לא שריונר,
לעולם לא תבין את האמת האמיתית מאחורי השריון האמיתי, השריון
שלנו.
אבל רק שידעו אנשים, שמאחורי כל החרא של הטנק, הלכלוך, היציאות
המחורבנות, הלילות חסרי השינה, והאוכל חסר הטעם. מאחורי השריטה
של הצוות והדפיקות שהטנק משאיר בנו. בתכל'ס אנחנו בני אדם,
עושים עבודה שחורה, וקשה, עבודת קודש שאין שווה לה, בשביל
אנשים שלא יודעים מי אנחנו ולמה אנחנו כמו שאנחנו. לא יוצאים
הביתה, לא מתקלחים, לא רואים כלום במשך 3 שנים, חוץ מאת האישה
שלנו, מרכבה... ואת האחים שלנו.
ובכל זאת לא מקבלים שום הערכה, תעלומה שתמיד תדיר שינה מעיננו,
איך זה שהחי"ר הבלוי, או הסיירות החפ"שניות ואפילו הג'ובניקים
הזונות, מקבלים יותר הערכה מאיתנו? שעושים כל כך הרבה עבודה
קשה, מבלי להתלונן יותר מידי ואפילו ברצון וגאווה!
יכול להיות באמת שהסיבה לכך היא, שבאמת אף אחד לעולם לא יבין
או יידע את האמת האמיתית מאחורי השריון האמיתי...