בנימין וולמן / מחילה |
למת
הוא כבר לא יכול
לעולל לה
מאומה.
מצווארה
קולר המורא הוסר
לשונה
מכבדת זכרו
זה לא עולה לה
דבר.
רק לעתים הוא חוזר
בשעת לילה
הדור בחליפה מחויטת
חי כמו תמיד.
היא שומעת קולה:
לא! לא!
הרי ראיתי גופתו מורדת
לבור
אשר כוסה בשכבות כהות
של רגבי עפר.
בהקיצה
היא מדדה
בין טפחי חלום
ומציאות
ידיה מגששות אל
המתג שידליק
את האור.
אולי בחלוף שעה
תוכל לנשום לרווחה
לנוח
כמו המת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|