זה נחמד לגלות בכל פעם מחדש
את יופייה של פגישה שאין בה ממש
וטיבו של אירוע חברתי נואש
וטיב השיכר בארץ זבת החלב והדבש
וטיבה של תחושה - אני כה נרגש
והיופי בבטן ואיך אני חש
אחרי זה.

זה יפה להבין בגיל עשרים
לאן תרצה להתקדם בחיים
ולשמוח על עד כמה שזה מדהים
ולצהול על איך שזה פשוט מפעים
ואת כל הסובבים נורא מרשים
איך בחרת בנתיב שלא מאפשר לחלשים
לצלוח אותו.

וזה מעניין נורא בקיר לבהות
בערבים לגמוע את החדשות
ולחפש מישהי איתה להיות
ולשבת איתה ועם החבר'ה לשתות
וכהנה וכהנה הזיות, מעשיות וכל מיני בדיות
או סתם על ריק לדבר שטויות
בלי רגש.

וזה סימפטי לזכות בהישגים
כמו דיפלומות ושלל עיטורי מדים
ותעודות הוקרה והרבה שבחים
שקיבלת מדיקנים מדופלמים
וממפקדים כה מעוטרים
שחזרו מעוד קורס אבל רק חולמים
על הודו.

וזה אפילו מרגש לא להתייאש
בכניסתך לבסיס כשהשעה כבר חמש
ואחרי יום כזה שאתה מתייבש
וזה - כל מה שתרצה לבקש
רק כוס של מים שלא תבושש
פיסת לחם, עשוי מהחיטה שהאיכר הצנום כבר קושש
בשדות עמלו.

זה מבעית לגלות בערב יציאה
שאין לך כבר שום מטרה
שהלב כמו באותה השורה, משיר
החליט שזה זמן ההקפאה
ואתה יוצא לעוד חגיגה ויש הקוראים לזה מסיבה או פרטיה או
הילולה
עייף ורעב ובלי בחורה
שתבוא איתך.

ויותר מהכל אם לומר דבר אמת
זה נורא לגלות שאתה שוב מתעמת
עם שדים ורוחות, מלאכים ופיות, ואלפי גמדים מהאגדות
שיושבים על כתפך ולוחשים על אוזנך,
בועטים בעוצמה בבטנך,
מדגדגים בכפות רגליך
ממרפקים בעוז מותניך,
מושכים בקצוות של שערותיך
ומזליפים בטפטוף לעיניך
דמעה קטנה, שברירית ושקופה,
כזו שראית תוך-כדי הופעה
מתנוצצת בעין חברך,
ועכשיו היא כבר בעין שלך
ולא ממהרת לעזוב גם אותך
וזה נחמד ויפה ומעניין וסימפטי ואפילו מרגש, ומבעית ונורא
אבל נורא
מוכר.

אבל בעיקר, אם נתעלם מהבעיות שסביב,
מהרטט והקושי שעצור עמוק בטחול
זה הכי חשוב לדעת מהכל
שרצית, ניסית וצעקת בקול
שבחרת בדרך שרצית מכל
שאתה נכון ורוצה לשאת בעול
ועולה ומטפס במעלה המשעול
לא נרתע מהקושי ומוזרות התו"ל
רק מנצח.

רק מנצח.