זו לא את, זאת אני.
אני לא רוצה לפגוע בך.
אמרתי לך ללכת. אמרתי לך לעזוב.

אבל את לא הבנת. אני מביטה בפנייך האהובות,שהפכו לפתע כה
קרות.
את נהיית מנוכרת ואנחנו פה לבד, רק אני ואת.
אני רוצה להתקרב אלייך, רק עוד קצת.
מביטה אל תוך עינייך הלא מבינות, ירוקות ועמוקות כל כך,
אני רוצה להיבלע בתוכן ולא לשוב.
רואה איך שפתייך המלאות המתוקות מכווצות בזעם.

ואז זה קרה.

הרגשתי את השינוי, עמוק בתוכי, מאיים להתפרץ, טורף את
מחשבותיי, שורף בליבי.
מבטך מבוהל למראה הטירוף בעיניי... אני מתקרבת, אני רוצה
להרגיש אותך,
לטעום את שפתייך, ציפורניי חופרות בעורך, שורטות.
את צורחת באימה, צורחת, צורחת וצורחת.
קולך צלול ומתוק, צרחתך מלהיבה אותי ואני נועצת את שיניי
בצווארך, קורעת אותו, מכתימה את עורך הלבן, אני אוהבת אותו כל
כך.
צעקתך אילמת עכשיו, חרחור חלוש.
אני מוצצת את החיים מגופך. הם ממלאים את גופי, זאת הרגשה כל כך
טובה, אני רוצה עוד...
אני מרגישה איך גופך מקשיח בין זרועותיי. החרחור כבר פסק
מזמן.
תחושת החיות עוזבת אותי, נעלמת אט אט מגופי, משאירה ריקנות
נוראית.
עכשיו אני לבד.

אני מניחה אותך בעדינות,מביטה אל תוך עינייך הירוקות,חסרות
החיים,פנייך מסכת אימה קפואה. את כה קטנה שם, שוכבת בשמלה לבנה
מוכתמת, הדם ממשיך לטפטף באטיות כואבת מצווארך הקרוע.


אמרתי לך לעזוב. אבל את לא הבנת.