חזרה לילדות, מכינה חלות לשבת עם דודה שרה
בלי דאגות של לחשוב על העתיד,
על ההווה.
בלי לשקוע בהרהורים של "מתי"?
או לשער מתי זה "עכשיו".
ללוש את הבצק בידיים כמו פעם,
קטנות ודקיקות,
מודל לאחות הקטנה.
לקלוע צמות של תערובת קמח ומים
על משטח השיש שטבועות בו צרות של ילדים -
אפרוח נוגס ברגל הצפרדע
והענן שמכסה את השמש,
שט לו בין האריה לפרח החמנייה.
ואז נשמע קל ניפוץ עמוק
שמתפשט ועולה מעלה,
מרטיט את הלב
וחוזר חזרה.
הספל נשבר
וחלקים צבעוניים פזורים על הרצפות.
להתנער מקומץ החלום של זיכרון ילדות,
הנה המציאות שוב נשענת על המשקוף.