New Stage - Go To Main Page

עידו הראל
/
צללים, זרעים ושרבים

יצאנו מהקניון בריגוש מהיר, עצמתי, היא הנידה בשדיה לאורך
הרחוב המהביל, חם בעיר הזו, ללא ספק. נשקתי לה ברפרוף שרק
הליכה מהירה מתירה
לשני בני אנוש מתנשפים, היא זריזה, מתאמנת במכון הזה כבר שנים,
טייץ מתוחים וחולצת טייץ, חזיית ספורט מעמידה, דדיים כבדים אך
עומדים אלעל ומצדיעים לכל עבר.
היא מאוד אוהבת לקרוא אותי, היא אומרת תוך כדי אכילת אפרסק
שקנתה בסופר, אבל היא אוהבת את הגוף שלי יותר, וגם את הנפש,
היא בכלל רוצה להכנס לי למוח, לבתר לי את הגוף, לפוצץ לי את
כיס המרה ,להפוך אותי לגלופה, לפוחלץ, לתפלץ.
אני משעין אותה על פגוש של מכונית ספורט מאובקת, שותה אותה
בצמא, אני כל כך צמא, לא יכול לסבול את החמסין הזה, כלבים
משוטטים יבשים מסביבנו, צמאים לדם, לסקס, לכלבה מזדמנת נוטפים
ריר, הריר הוא הדבר היחיד שיכול ללחלח אותם כצבועים משוטטים.
אתה חמוד, הייתי רוצה לעשות לך מספר ילדים, אולי תכתוב לי שיר,
אולי תכתוב עלי שיר? סיפור? רומאן? נובלה? טרגדיה? אליגוריה?
אני אכתוב לך, וינונה, אני אכתוב לך כמו שלא כתבתי מעולם, רק
לילה אחד ואחר כך אכתוב לך, רק חושך ואור, שמש וירח, עלטה
וזריחה חורכת עפעפיים.
אנחנו הולכים מהר, אולי בסוף נגיע לקוטב הצפוני, עוד מרצפה,
עוד מדרכה, עוד רמזור, עוד מכולת סגורה, השרירים שלה רוטטים
בטייץ חסר האוויר, הנימים שלך שרים לי בלדות קיץ זרועות
ורידים, מספקים חמצן לתאי המוח וזרע לאשכי המתנפחים.
זקנים משוטטים מחרחרים מחום בינות עצי הבוקיצה ואנחנו ממהרים,
לאן יש למהר בעלוות העלים, בהלך הצללים הזה, במחול חסר ההגיון
שאנחנו מנהלים מסביב לספסלים, בערוגות, על ביובים, בין זרזופי
המזגנים, להט גווים של נשים עמלות.
הגענו הביתה, היא משילה את חולצתה בצליל ניילון מתקלף, חזייתה
מתבתקת מעצמה בפלאק רועם, שפתיה נפתחות ובולעות אותי בצמא מקיר
לקיר, אנחנו מתגלגלים מתחת לכיור ראשינו נחבטים בצינורות,
מתעופפים בין אריחים, מזגזגים בין בגדים השרועים על הריצפה
באנחה כבדה, האירוניה מציפה אותי ואני מציף אותה בליקוק פטמה
סיבובי, היא מחייכת אותי, לוגמת את זרעי בשלוקים מתוקים כיונקת
דבש מהוקצעת, מתחכך בראשי בשד שזוף ופטמת דמוית גומי, היא
נאנקת מעמקי הלב והסרעפת, שטה בסירת עונג ממונעת, הליבידו
מתפוצץ כהר געש, אני מגיע אל דגדגנה, מלפף את לשוני סביבו
ומעלף את גופה בפרפורים חסרי ישע, מלחך את שפתי איברה בשפתיים
חשוקות וכרסומים מעקצצים, היא מגירה זיעה קרה, מתגלגלת כמסוממת
על אריחים לחים, שטיחונים מקומטים, עיתוני יום שישי מקריים,
אני נכנס מלמעלה, עוקף את נשמתה הדוהרת משמאלי, חודר חזק, פנים
וחוץ, חוץ ופנים, עולה ויורד בעין הסערה, נשימותיה נכנסות
לסחרחרה מטושטשת, איברי תכול הורידים מתחכך בבטנה, בפניה,
בעיניה, באפה, בחיוכה, במצחה הזולף, גשם של זרעי קיץ ממלא אותה
בנצחון והיא רוקדת בגשם בציצים בוהקים ושיער מתנפנף, אחר כך
המגינה נגמרת, שלום לכנורות חצוצרתה אומרת, אני שואל איך היא
מרגישה והיא רק מהנהנת קלות, צוחקת לעצמה, וואו זה היה... טוב?
כן, אתה יודע... קשה לי לדבר, חיבוק חשוך על רקע שיר חורק
מהרדיו, כלבי לברדור משייטים בחלון, פיטר פן מהבהב בוילון, היא
נשבעת לי אמונים ונרדמת כעולל חסר דאגות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/9/07 23:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה