זה היה יום קיץ רגיל כביכול: השמש זרחה בעוצמה, ברדיו מבזק
חדשות שגרתיות ובמטבחון מכונסים מכורי הקפה ופותחים עוד יום
עבודה ליד המיחם.
ובכל זאת לא היה זה בוקר רגיל... השמש הזורחת לא היכתה בחום
מעלף והסתפקה בליטוף חמים ועדין. דודי, הבוס הקודר, עבר
במסדרון כשחיוך בלתי מובן שפוך על פרצופו ואפילו נעצר ליד
גרשון, אחרון העובדים הזוטרים בחברה,  ובפרץ בלתי רגיל לחלוטין
של טוב לב שאל:
"אז מה גרשון, הפרוייקט מתקדם בסדר?" המשיך בצעדים נמרצים
ונבלע בחדרו.
עוד בטרם הספיק גרשון להתאושש, וכבר ניצבה לפניו שולה. בגופית
טריקו לבנה המבליטה חזה מפואר וגאה שניצב כהרגלו בדום מתוח,
בלתי מודע בעליל להשפעתו המזיקה על לחץ הדם של גרשון, לחץ הדם
שתוך שניות החל דוהר בפראות לרמות שבהחלט אינן מומלצות לשמירה
על בריאות טובה.
זה הזמן לציין שמזה שנתיים, מאז החל גרשון לעבוד בחברה הוא
מאוהב בסתר ליבו בשולה, אך מעולם לא הרשה לעצמו אפילו לרמוז לה
על כך. בעיניו היתה שולה בלתי ניתנת להשגה בשום תנאי ועצם
המחשבה עליה היתה מלווה תמיד במידה גדושה של חרדת קודש.
כאן התרחש לפתע הארוע החריג ביותר באותו בוקר: שולה פנתה אל
גרשון וממש דיברה אליו:
"מה קורה גרשון? איך העבודה?"
גרשון, שבשנתיים האחרונות גילגל בראשו אין ספור תסריטים שבהם
הוא פונה אל שולה במשפטי פתיחה מקוריים ומבריקים (הוא ישאל:
"לא היינו יחד בגן?" והיא תשאל: "איזה גן?" והוא יענה: "גן
עדן!" ומיד היא תבין שהוא גם חכם וגם משעשע) ניסה לשלוף ממוחו,
שהתרוקן לחלוטין, תשובה מוחצת, אך מה שיצא לו היה קרקור צורמני
שרק מתמלל מעולה ומנוסה במיוחד היה מזהה בו את התשובה:
"בסדר..."
נראה היה ששולה לא הושפעה במיוחד מאיכות התשובה, שכן היא
המשיכה לזעזע את עולמו השברירי של גרשון בדברים מפתיעים עוד
יותר: "מה דעתך לקפוץ אלי אחרי העבודה לכוס קפה?"
קרקור נוסף.
"קבענו אם כך", פסקה שולה, "תהיה אצלי בשעה שמונה. ואל תאחר כי
אני לא אוהבת לחכות לגברים שלי" ומבלי לשמוע את הקרקור האחרון
פרעה את שערו בידה ופסעה משם לדרכה.
גרשון ההמום חזר בגרירת רגליים כבדה אל שולחן העבודה שלו,
התיישב והחל בבהייה ארוכה ללא תכלית במסך המחשב שהיה עד עכשיו
ידידו הטוב ביותר.
בשעה חמש, לאחר יום עבודה עקר לחלוטין, הזדקף גרשון, קם על
רגליו ומיהר לביתו  תוך כדי שהוא מסנן לעצמו: "נותרון 180 דקות
בלבד, צריך למהר!".
ההתארגנות לקראת הפגישה הצפויה היתה יסודית ביותר. היא כללה
גילוח דו שלבי (סיבוב ראשון באמצעות מכונת הגילוח החשמלית,
ולאחר מכן גימור מושלם עם מכשיר הגילוח הידני שזכה בהזדמנות זו
בסכין חדש לגמרי).
לאחר הגילוח הגיע תורו של צחצוח השיניים היסודי כולל העברת חוט
דנטלי וגרגור ממושך של מי פה. ולקינוח העברה מחמירה של מברשת
השיניים על הלשון.
לסיום נכנס גרשון למקלחת איכותית. הוא שטף וחיטא במקומות שלא
התייחס אליהם מעולם. שטף בסבון את הפנים (כן, גם מאחורי
האוזניים), העניק טיפול פרטני לכל אצבע מאצבעות הרגליים ואפילו
המרווחים שבין האצבעות זכו לטיפול קשוח ומשמעותי.
התלבטות אחרונה מול ארון הבגדים (האם ללכת על מראה
המנהל-המכובד וללבוש את החליפה הותיקה מימי הבר-מצווה, או
המראה הזרוק-אך-מסוגנן של מכנסי ג'ינס ב-500 ש"ח מתוצרת מותג
ידוע וחולצת טי ב-250 ש"ח מתוצרת כנ"ל).
ההחלטה נפלה על המראה הזרוק ובשעה 19:00 יצא גרשון לדרך.
אל ביתה של שולה הגיע גרשון ברבע לשמונה, אך כדי לא להצטייר
כיורם רכרוכי החליט לחכות בחוץ ולהכנס בדיוק בשעה היעודה.
שולה פתחה לו את הדלת בשעה שמונה בהבעה מבולבלת במקצת. "לא
חשבתי שתגיע כל כך מוקדם" אמרה. "בדרך כלל כשאני קובעת בשמונה
מגיעים אלי בשמונה וחצי - תשע".
גרשון הנבוך לא ידע איך להגיב ולכן שמר על זכות השתיקה.
"טוב", התרצתה שולה, "אני אלך להחליף בגדים, ואכין לנו קפה".
אמרה ונעלמה.
בשלב זה החל הלחץ הנפשי לתת את אותותיו בגרשון האומלל כשהוא
מתבטא בלחץ הולך ומתגבר בבטנו עד כדי התחלה של כאב בטן.
המחשבות המתרוצצות במוחו על שולה המחליפה בגדים בחדר השינה לא
הקלו עליו. (אולי היא מצפה שאכנס עכשיו לחדר השינה ומיד ניפול
חבוקים למיטה הזוגית שלה ונעשה אהבה...).
לאחר דקות ארוכות של מתח חש גרשון לחץ בלתי נסבל בקיבתו ואז
התרחש האסון הנורא מכל: נפיחה עצבנית השתחררה תוך כדי השמעת
צליל דק ועדין שנשמע לגרשון כמו צליל האזעקה המבהילה בימי
מלחמת המפרץ.
גרשון קפא בבהלה. האם שולה שמעה? אוזניו השטופות היטב לאחר
המקלחת נדרכו בהקשבה לכל קול מכיוונה של שולה.
כל קול לא נשמע.
גרשון נאנח אנחת רווחה אבל אז קלט שהצרה הגדולה יותר עדיין
לפניו: עננת ריח כבדה התפשטה בחדר, מספרת באופן שאינו משתמע
לשתי פנים על מה שהתרחש.
בתחושת יאוש מוחלטת העביר גרשון את מבטו סביב בחיפוש אחר פתח
מילוט, ונתקל במגבת גדולה שהיתה מונחת ברישול על המזנון.
"אנפנף במגבת והריח יתפזר" חשב גרשון לעצמו.
מהמחשבה היתה הדרך קצרה למעשה - גרשון החל לנפנף במגבת בעוצמה.
למרבה הצער היתה עוצמת הנפנוף גדולה מידי וגרמה לטרגדיה השניה
באותו ערב: המגבת פגעה בנורת ההלוגן התלויה וניפצה אותה
לרסיסים ברעש גדול שהטיס פנימה את שולה המבוהלת.
"מה קרה?" היא שאלה.
"אין לי מושג איך זה קרה", גמגם גרשון "אבל הנורה התפוצצה..."
ותוך כדי דיבור הגניב את המגבת חזרה למקומה על המזנון.
"לא נורא" הגיבה שולה באבירות ואז עיקמה את אפה בסלידה ואמרה
בתמהון: "איזה גז הם שמים בנורות האלו, הוא ממש מסריח..."