....כשקורה ואתה עושה צרכיך ברחוב, יאמרו בני תרבות כי המעשה
אינו תרבותי.
אבל כשהמעשה הוא יום יומי ולא מפני שלא שלטת בסוגריך, אלא
מהסיבה הפשוטה והמכאיבה על כי הינך חסר קורת גג, יקבלו זאת בני
תרבות בשיוויון נפש.
בכל בוקר רואה אותם יוצאים לעבודתם, מלווים ילדיהם לגנים ובתי
ספר,
עסוקים בשיגרתם היומית והוא יוצא משום מקום, אין כתובת, אתמול
היה זה גן ציבורי, מבנה נטוש, בוטקה ריקה משומר, כל מקום שאפשר
להניח
את הגוף הדואב מבלי שיוטרד והנפש דועכת.
מסתובב ללא מטרה וכשרגליו אינן נושאות אותו מתיישב בתחנת
אוטובוס
ועובר אחד ועוד אחד ועוד... ואז צריך לשנות מקום כדי שבני
תרבות הערים למצב הבטחוני לא יזמינו ניידת כי הוא חשוד.

עירנות בטחונית אמנם קיימת,אך רגישות חברתית דחוקה עדיין
לתחתית סולם הערכים.

וכך עובר ממקום למקום וחושב... רק תמול שלשום עוד השתייך
לקבוצה חברתית זו והיום מובדל מהם,  לא בשל היותו בעל כישורים
או יחוד
כלשהו, אלא בשל היותו חסר כל, ופרט לעובדה שהינו רשום במשרד
הפנים כאזרח מדינה זו שכל חובותיה מוטלים עליו מכח החוק, נותרה
לו
זכות חוקית אחת והיא זכות ההצבעה.
בגורמים ממסדיים לא יטופל כי אין לו כתובת מגורים, ולמעשה
גורלו
כשל כלב אלא שחייו טובים יותר, אם הוא חית בית יש מי שדאג לו,
אם כלב חוצות הרי שהטבע חנן אותו בתכונות ואינסטינקטים שהוא לא

חונן בהם.
וככלב שאין לו זכות הצבעה אין הוא מחויב לעמוד בנורמות
חברתיות,
יצוד מזונו מכל הנקרה בדרכו,יעשה צרכיו במקום שיבחר, שנתו לא
תוטרד, ילטפוהו ויש אגודות צער בעלי חיים אשר בני תרבות
רגישים
עומדים בראשם ודאגתם ראוייה להערכה.

כשאני משתעשע ברעיון על כך שהממונים על רווחת הפרט והחברה
בממשלה, יחליפו את אנשי העמותות הדואגים לבעלי החיים, אני
מאמין
שהכלבים היו שועטים לדרוש את זכות ההצבעה.
אולי אז היתה חלה מהפכה אבל זו כמובן אוטופיה.

המשפט האחרון ששמעתי מפיו " אני אין לי זנב לעשות ככה",
תוך שהוא מסמן לי בידו תנועת קשקוש זנב, "אז מי יסתכל עלי"?