פגישה עיוורת. נפגשנו בבית-קפה, לא רחוק ממני. היא לבשה שמלה
קצרה ושקית נייר חומה על הפנים. אני לבשתי ג'ינס וחולצה
שחורה.
עשינו היכרות קצרה והזמנו קפה וקפוצ'ינו.
נראה לי מוזר שיש לה שקית נייר חומה על הפנים אז שאלתי אותה מה
הקטע.

"אני מכוערת נורא וגברים תמיד בורחים ממני בכלל בלי להכיר
אותי" היא אמרה.
"אה" לא היה לי ממש מה להגיד. "דווקא הגיוני" אמרתי.
"אני מעדיפה ככה"
"ואת לא מרגישה קצת מוזר, זה בטח מושך הרבה תשומת-לב, אנשים
קצת צוחקים עלייך ברחוב, לא?" שאלתי.
"בכל מקרה"
"אה..."

מתחת לשני החורים שהשאירה לעיניים היא ציירה בטוש חיוך גדול.
קצת עקום.
אמרתי לה שיש לה חיוך יפה.

"תודה" היא אמרה. "אף פעם לא אמרו לי את זה..."
בבקשה..."

"טוב... אז את הולכת הרבה לפגישות כאלה? עיוורות, אני מתכוון"
ניסיתי לפתוח שיחה.
"כן" היא אמרה. "אני שונאת את זה"
"ואת תמיד באה ככה?"
"עם השקית? לא, פעם ראשונה."
"מקווה שזה לא מעליב, אבל את באמת עד כדי-כך מכוערת?"
"אולי... ואולי זה לא משנה... זה הרעיון, אתה לא מושפע מאיך
שאני נראית ועכשיו תוכל להכיר אותי באמת, את האופי. אולי אני
בעצם מאוד יפה מתחת, אתה לא יכול לדעת..."
"אז את בעצם בחורה ממש יפה שנמאס לה שרואים אותה כסתם פנים
יפות, ועכשיו את מסתירה את הפנים כי את רוצה שיכירו את האופי
שלך קודם?"
"אוקיי, לא"
"ובכל זאת, זה לא פייר - את ראית אותי אבל אני לא אותך. אם
היית אומרת לי להביא גם שקית..."
"צודק, אבל אצל בנות זה לא משנה כל-כך כמו אצלכם הבנים"
"זה שטויות"
"אוקיי, אז אצלי זה לא משנה."
"או שאולי הסטנדרטים שלך כבר כל-כך נמוכים..."

היא שתקה.

"מצטער... חוץ מזה, שאת לא צריכה להתאמץ לחייך כל הזמן ולהשקיע
בהבעות פנים מאולצות, ואני כן..." אמרתי.
"במה אתה עובד? שירלי אמרה לי חשמלאי"
"כן, חשמלאי"
"מעניין?"
"זה כסף, ואני טוב בזה, אני חושב." אמרתי. "ואת?"
"אל תצחק"
"מקווה..." אני תמיד צוחק ברגעים הלא נכונים.
"ליצנית" הסתכלתי עליה בשתיקה. "אתה יודע, במסיבות יומולדת
וכאלה"
"נחמד... ואת אוהבת את זה?"
"אני נורא אוהבת ילדים וזה הרבה איפור ותלבושות ו... כן, אני
חושבת שכן."
"אני שונא ילדים" אמרתי.
"טוב, זה רק כי עוד לא פגשת את הילדים הנכונים..."
"לא. אני פשוט לא אוהב אותם - הם מלוכלכים וחצופים ועושים הרבה
רעש מיותר"
"אוקיי... אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?"
"טוב, אולי... חלק מהם בסדר..."

שקית הנייר חייכה אליי. אני חושב.

"מזל שיש הרבה איפור אה, אחרת היית ממש מפחידה את הילדים...
חחח..." אמרתי ושנייה אחרי זה הצטערתי מאוד שאני לא מת.

ראיתי את העיניים שלה מבין החורים בשקית מסתכלות עלי במין מבט
חסר פוקוס כזה, כאילו היא ממש מתרכזת בלנסות להרוג אותי איתן.
השקית עדיין חייכה.

שתקנו. אני כל-כך חסר טקט. הצטערתי מאוד על מה שאמרתי. פתאום
שמעתי אותה מושכת באף, בוכה.
רציתי לצאת בסדר ולתת לה נייר לאף אבל היא הקדימה אותי ולקחה
לבד. ניסיתי לחשוב איך אני יוצא מזה. דווקא עשתה רושם של בחורה
נחמדה...

"אני מצטע..." התחלתי.
"זה בסדר"  היא אמרה מהר, בוכה. "אתה גם לא נראה יותר מדי טוב
בעצמך!"

היא קצת צדקה, וזה העליב אותי.

"אז את אומרת שגם אני צריך להתחיל ללכת עם שקית על הראש?..."
ניסיתי.
"כן זה יכול לעזור..."
"תשמעי, אני באמת ממש מצטער..."

היא שתקה, אז שתקתי גם אני. הרגשתי ממש חרא.
השקית חייכה אליי.

"אני גם מצטערת. אני יודעת שאני סתם רגשנית, ושכבר מזמן הייתי
צריכה להתרגל לזה."
"זה בסדר"
"אני יודעת שהביטחון העצמי שלי ממש נמוך... זה מבאס אבל מה
לעשות... זאת אני... ותאמין לי ששאר האנשים לא ממש עוזרים"
"את תמיד יכולה להעלות לעצמך את הביטחון העצמי... את צריכה
יותר להאמין בעצמך!" או משהו כזה, שפעם שמעתי איפשהו וזה היה
נשמע לי נכון, למרות שקצת לא הכי הקשבתי.

היא הסתכלה עלי. ראיתי את העיניים שלה מתוך החורים. מסתכלת
עלי.

"זה לא כזה פשוט."
מה אני יכול להגיד? "ואולי בעצם כן"
"אולי, אבל כנראה שלא."
"אוקיי." חבל שאני לא חכם יותר. "בכל זאת - חיים רק פעם אחת,
אם תתעלמי מכל השטויות האלה יהיה לך הרבה יותר כיף, את לא
חושבת?"
"אני יכולה... אתה יכול להתעלם מהשטויות האלה?"

שתקנו. היא הפסיקה לבכות בהדרגה. אנחנו בסדר עכשיו. נראה לי.

"טוב אז... מה חוץ מזה את אוהבת לעשות?" שאלתי.
"חוץ ממה?"
"לא יודע... ילדים?..."
"חשבתי מלבכות... אני אוהבת סרטי אימה..."
"טוב, כי את מזדהה עם המפלצות..." אוי לא...
"אתה ממש חסר טקט, נכון?"
"כן"
"אם רק היה אפשר לשים שקית גם על האופי"
צחקתי "כן, זה היה יכול לעזור במקרה שלי"
"טוב אבל... בשביל זה אפשר לשקר" אמרה. "אתה חושב שהחיוך הזה
באמת גורם לאנשים להאמין שאני מחייכת כל-כך הרבה?"
"אני לא חושב שמישהו מאמין לחיוך הזה בכלל באיזושהי צורה"
"לא היה לי הרבה זמן, אני גם לא ציירת גדולה" היא אמרה. "אבל
מצד שני, זה במקום להתאפר"
"החיוך דווקא בסדר לדעתי, זה השקית בכללי שבגללה קשה להאמין
לו"
"אתה חושב שמסיכה תעבוד יותר טוב?"
"איזו מסיכה?"
"אני צריכה לחפש. על מה אתה ממליץ?"
"קוף"
"אבל זה כבר קצת מאבד את הפואנטה, לא?"
חשבתי שנייה. "כן, כנראה"