לכולנו חסרות שעות שינה, בערך מכיתה ט'. הן באות, החסרות בערך
עם הסיגריה הראשונה, ועם הידידה הראשונה שאתה מבין שדווקא איתה
תוכל לבלות את שארית חייך באושר, בזמן שהיא נותנת לך עצות איך
להשיג בנות. הן באות קצת לפני הפעם הראשונה שתברח מהבית ליום
בדיוק, בלי לדעת למה, אבל מאז בית ההורים נראה הרבה יותר טוב.
אחרי זה יבואו הנסיעות לתל אביב. עד עכשיו אתה לא מבין מה מושך
בעיר הקרה הזאת מאות בני נוער מדי יום. לשעות השינה החסרות ההן
יש טעם מיוחד. כי הלילות קסומים, כי אז העיר שלך, ואז אתה עצמך
שלך, ללא כל הסובבים אותך באור יום. ובבקרים את מסתובב בבית
ספר עם שקיות מתחת לעיניים כמו קבלה, כמו אישור מישות מגניבה
באמת - הלילה עצמו, שעשית משהו מיוחד. מי ידע אז שלחברה'
שנשארו כל הלילה על המחשב נשארות בבוקר בדיוק אותן שקיות. את
המנה הבאה של שעות השינה החסרות קיבלנו בצבא. הצבא לא התקמצן
וכמעט לא שכח אף אחד - היו מספיק שעות לכולם. טעמן היה רע. הן
באו עם בחילות ושנאת הבריות. שקיות מתחת לעיניים כבר לא היו
מקור לגאווה, הן היו חלק מהמדים. בשבתות, כשניסית להפטר מהן הן
היכו בך בחזרה וחזק. בערך ב 4 אחר הצהרים בשביזות יום א'
נוראית, בחיוך זדוני ובהבטחה, שיותר נשמעה כמו איום - לחזור
לבקר. "עוד נרקוד ביחד" אמרו והנהנו בחצי חיוך. מכל קירות
השירותים צעקו הבטחות שיום אחד כל זה יגמר. ביום שזה נגמר אתה
סולח להן הכל, לפחות בהתחלה. אתם נפרדים בחיוך: אתה בחיוך חברי
כן, והן בחיוך הזדוני והנהון "אנחנו עוד נרקוד".
בחברת שמירה, או מאחורי הבר בפאב הן חיכו לנו בסבלנות.
"שנרקוד?"  ואתם רוקדים, רק לא להרדם. אתם רוקדים, כי לשבת זה
להכנע, כי בזירה הזאת אף פעם לא היה לנו סיכוי. הרבה השתנה
מאז, אבל אנחנו עדיין רוקדים. רוקדים בהרצאות, רוקים בעבודה,
רוקדים באירועים משפחתיים.
רוקדים, ומפחדים להפסיק.