והיא עמדה עם הסכין בידה ופצעה את עורה- עוד חתך שהצטרף לסדרת
החתכים שעל ידיה ורגליה. עוד כאב שהיה חייב לצאת מגופה בכל
צורה שהיא, כל דרך, לא משנה איזו... עוד כאב שיצא מגופה בצורת
דם שניגר על גפה.
ומראה הדם שימח אותה... היא הרגישה כיצד כל הכאב הזה שישב לה
על הלב מתרוקן, כיצד כל המחשבות הטורדניות בורחות להן... גם אם
רק לכמה שעות, אילו יהיו כמה שעות של ריק - לא לחשוב על כלום.

דפיקה בדלת. הייתה זו אימא שנכנסה. מישה הצטערה כי יחסיה עם
אימה אינם קרובים כמו שרצתה... נראה כי לא יכלה לספר לה דבר
בלי שהוא ייהפך לביקורת על דרך התנהלות החיים "הלקויה" שלה.
אימה לא אהבה את בחירתה בגברים, לימודים ובעצם ראתה בכל צעד
בחייה כמשהו שפשוט לא יושב נכון.
מישה לא התאימה למסגרת. אמה הייתה אשת חברה ורצתה, בלא יודעין
ובלי כוונת זדון, להכניס את מישה לתלם או לפחות לתבנית
"נכונה". ומה היא התבנית הנכונה?
זאת בעצם "תבנית המסכות" - נכון גם למישה היו מסכות, אבל אימה,
כמו אחותה, סגדו למסכות אלו - וקשה מכל המסכות הייתה המסכה של
"הכול בסדר איתי" , המסכה שמונעת מכולם לדעת מה מרגישים. עוד
אחד מהמשחקים הארורים של החברה שבה מישה חיה.

אז מישה חייכה לאמה. היא שמה את המסכה שאמה רצתה לראות, היא
הייתה עייפה מכל המריבות. מה שהיא לא יודעת, לא יפגע במישה, מה
שהיא לא יודעת, היא לא רוצה לדעת.
הן דיברו על כמה נושאים שוליים שאימה ראתה לנכון להעלות וסיימו
את השיחה. ומישה חייכה עם עיניים אדומות מבכי ואמה חייכה ויצאה
מחדרה. היא לא באמת רצתה לדעת מה קרה, היא פסלה זאת כהגזמה
דיס-פרופורציונאלית המתאימה לגחמת מרד הנעורים שביתה תמיד מנסה
להעביר.

ומישה בכתה בליבה, אולי אפילו הזילה איזו דמעה והחניקה הכול
בתוכה. אסור שישמעו את מישה בוכה.
מישה נזכרה איך אמה אמרה לה שהיא צריכה פסיכולוג - היא מספרת
לכולם איך היא מרגישה, היא חושפת את רגשותיה לפני כל מי שרק
היא יכלה והכי גרוע היא חושפת את רגשותיה וכאבה לבחור שבדיוק
סיים איתה את הקשר. איזו בושה - למה הוא צריך לדעת שכואב לה?
שתשים מסכה... עוד צביעות בחברה "הנכונה".

אז מישה גלשה באינטרנט מנסה לברר אם הוא חשב עליה מאז, אם גם
לו כואב כמו שלה. והיא ראתה שהוא הלך לעוד מסיבה, והיא ראתה
תמונות שלו מחייך כמו במין הקלה והיא ראתה אותו מנשק מישהי
אחרת...
ואז היא ידעה - הוא לא אוהב אותה. הוא לא כואב כמוה.

אז היא הלכה לחלון ובהתה. בתחילה בהתה בירח, אח"כ בחלונות
הבתים שממול- תוהה על חייהם של הגרים שם, ואז היא בהתה בשמיים
הצלולים ובכוכבים המנצנצים ורוקנה את ראשה.
היא ישבה על עדן החלון בקומה הגבוהה עם ידיים פרושות משווה
עצמה לעוף. היא לא רצתה למות, היא רק רצתה לשכוח הכול ולעוף
למקום אחר בו לא מכירים אותה, לברוח למקום נטול ביקורות בלתי
פוסקות... לברוח למקום שבו מבינים אותה.

והיא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה לעוף למטה, עפה למטה ובוכה כמו
שלא בכתה מעולם. מרוקנת כאב שהיה חבוי שם כבר כ"כ הרבה זמן.
ובמין שקט כזה, שקט של לילה אהוב היא נפלה ובכתה...

היא פקחה את עיניה ומצאה עצמה בזרועותיהם של חבריה הטובים.
אנשים שמבינים שאם היא כועסת זה כי היה לה יום רע מאוד וזה לא
אישי, אנשים שאיתם זה לגיטימי לכעוס, אנשים בלי מסיכות, כולם
אמיתיים, כולם חושפים את עצמם אל מולה. וכולם היו שם מבינים
ולא שופטים, פשוט נותנים לה להיות מי שהיא - אוהבים אותה ואת
כל החתכים הקטנים שלה ואת כל הפצעים שהיא נושאת איתה ואת כל
הבעיות שרק שנים של טיפול יעזרו. וכולם אהבו אותה בלי תנאים.

וכולם הבינו שגם למישה מותר שיהיה יום רע