אי שם בשמיים, ישנה קבוצת כוכבים בשם "משולש הקיץ".
בכל לילה חשוך ניתן להבחין בה. משולש שווה שוקיים חד זווית
כאשר כל קודקוד הינו כוכב זוהר. ליתר דיוק אלו שלושה מבין 20
הכוכבים הזוהרים ביותר שניתן להבחין בשמיים.
הכוכב בזווית הראש נקרא אלתאיר. ושני הכוכבים שיוצרים את בסיס
המשולש נקראים דנב ווגה.
קל להבחין בצורת המשולש הזו כי מול דנב, לכיוון פנים המשולש,
מסתדרים בצורה מופתית בקו ישר שלושה כוכבים נוספים במרחקים
שווים זה מזה. ממש נוצר לו עוד משולש שווה שוקיים קטן בעזרתם
שיוצרים קו, כאשר דנב הוא זווית הראש שמולם.
זה נשמע מסובך, אך זה די פשוט. נסו לצייר.
רק אציין, וזה לא העיקר, שקבוצת הכוכבים הזו עולה בקיץ במזרח
ואילו בחורף היא עולה במערב.

כל לילה שבו אני מרים ראשי לשמיים, מחפש ומוצא את "משולש הקיץ"
אני נפעם מחדש מהדיוק, מהמרחקים השווים בין כוכב אחד למשנהו.
לפעמים נדמה לי שזו הצורה הגיאומטרית הכי מושלמת שאני מכיר
שהטבע יצר. אך אני מאמין, ואתיימר אף להגיד שסמוך ובטוח, שאם
מתקרבים עם טלסקופ חזק או מביטים מחלון של חללית אז הצורה
מתעוותת. המרחקים בין כל זוג כוכבים כבר לא שווה. מה שרואים
מכאן, לא קיים שם.

ככל שאני מתרחק ממשהו אני יותר ויותר נדהם ונפעם.
יותר ויותר צמא, רעב ועייף. ככל שאני מתקרב כך זה יותר ויותר
מטשטש, יש רווה ושובע.
זה כמו שתמיד הדשא של השכן ירוק יותר. זה כמו להסתכל מהר אל
עמק או מעמק אל הר.
אתה לא חלק מהנוף ולכן אני אוהב מאוד את הים והמדבר.
אני מצביע ואומר "לשם", אך ברגע האמת שאני מגיע למחוז חפצי,
אני לא מרגיש דבר.
לאכול אחרי יומיים של צום, לשתות בשיא החום, אחרי שני לילות
לבנים לשכב לישון.

כל פעם שזה מתאפשר, אני צופה ב"משולש הקיץ" וחושב לעצמי מה
שיותר רחוק יותר יפה.
כל לילה שזה מתאפשר אני מתכנס בתוך תורת היחסות הפרטית שלי,
מנסה להבין את תורת היחסות הכללית.
אני מתמקד בקווים הסימטריים, במרחקים השווים, בשלישיית הכוכבים
מול דנב שמסודרים כמו במסדר צבאי של צבא גרמניה בשנות ה-40,
ודנב הזוהר הוא מפקדם הזועם. בוהה במשולש שנראה כמו תרגיל בספר
של בני גורן.
לו רק יכלתי לשבת על אלתאיר והשקיף על וגה ודנב.
לו רק יכלתי להנות מכל דבר גם שהוא לא חסר.