שמי ג'ון, 25, נהג אוטובוס במקצועי, אתם תשאלו בטח- מה בחורון
בגילי [שנראה טוב אני מוכרח לציין] עושה במקצוע מדכא שכזה?

אז ככה, יש לי רישיון, זוהי עבודה מזדמנת בשבילי, אני לא יודעת
מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, גיל 25 ואני לא יודע מה אני
רוצה לעשות בחיים שלי, טיפש, לאן חיי הדרדרו...?

אז, בנתיים, אני מעביר את הזמן, עושה כסף בצד עם המקצוע שאבא
ז"ל עבד בו, נהג אוטובוס.

אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, תאונת אוטובוס, תאונות מסוג כזה הן
נדירות, פעם בכמה שנים במיליוני מיליארדי נסיעות.

הייתה תקופה שלא רציתי לעלות על אוטובוסים, למרות שהייתה
מוכרח, אפילו בשביל מנה לא הייתי עולה, הייתי נוסע באופניים
מהר ככל האפשר, ולאוטובוס- התנגדתי, פחדתי, ועם השנים הפחד
גבר, המפלצת הארוכה לקחת את אבא איתה לעד, ואני הייתי רק בן
11, אני לא אעלה עליה בחיים חשבתי.  עשיתי מהר מאוד רישיון,
בכדי שלא אצטרך לנסוע באוטובוס, כל כך רציתי שעברתי טסט ראשון,
כוח רצון, כוח רצון..

עד שלפני חמש שנים לקחתי החלטה, זה היה עצה של מישהו וזה היה
חלק מעניין הגמילה.

לפני שנה החלטתי להוציא לפועל.

רציתי להבין איך המקצוע העלוב לקח את אבא שלי, רציתי להגיע
לחקר העניין, כמובן רק לכמה חודשים, רק בשביל הרעיון, לממש
אותו, לחוות את הרגעים, להבין, לסגור מעגל. בשביל אבא.

גם היום אני נוסע, היום יש לי נסיעה.

היום זה- היום האחרון, הנסיעה האחרונה ואף אחד לא יודע, חוץ
ממני, זהו, אני מרגיש שמיציתי, שסגרתי מעגל, שגם נעלם לי הפחד
מאוטובוסים, ואני משלים עם המוות של אבא.

אני נוסע. תחנה ראשונה; אף אחד, מוזר..

אני נוסע. תחנה שנייה; עולים כמה חבר'ה צעירים, מתבגרים רעשנים
ואישה זקנה.

אני נוסע. יש לי מן קטע כזה, אני שם לב לכל פרט ופרט אם הם
מעניינים אותי, אני אוהב להבחין באנשים שעולים לאוטובוס, זה
הקטע שלי, אני מעביר מבט מהיר וקולט הכל, חושב וממציא להם
סיפורים במוח. לא משעמם.

תחנה שלישית. רביעית. חמישית; עוד ילדים גברים ונשים.

אני נוסע, תחנה שישית, גבר בגיל עמידה, אמא ושני תינוקות
בכיינים.

ופתאום  זאת, האחת, המדהימה, כובע שחור, כובע צמר שחור מונח על
שיער חצי קצר חצי ארוך בצורה מושלמת, תמיד הייתה לי חולשה
למראה כזה, משהו טרגי, אדום מסביב לעיניים, ככה מרוח, ואני לא
יכול להחליט אם זה איפור או שהיא חולה, מכורה, הזריקה(?). פנים
חיוורות, ועל יד שברירית- צמיד עם מנעול ותהר קטן מחובר עם
סיכת ביטחון.

חולצה קרועה עם הדפס של שם של להקה שאני יכול לזהות מהעבר, אני
נזכר בתקופות אחרות, תקופות טובות של פעם.

החולצה הכחולה הקרועה חושפת עור חיוור וגופייה אדומה. מכנס.
ג'ינס קרוע-צמוד-גבוה. רגליים רזות כל כך, ומגפיים שמשמיעות
רעש בכל צעד, כאילו רוצות לומר- יש לי חשיבות כאן בעולם!
תשמעו!!

מורידה את האוזניות לכיוון הצוואר, כרטיסיית נוער היא מבקשת,
הקול שלה מצמרר אותי, מסתכלת עליי במבט מיסתורי משהו, משלמת על
הכרטיסייה,יד שלה נוגעת ביד שלי, צמרמורת. מניחה את האוזניות
בחזרה על האוזניים והולכת לשבת. ספסל רביעי מימין.

ילדה נכנסת בריצה לאוטובוס,

רמזור אדום.

מפנה את מבטי למראה, מחפש בעיני את אותה הנערה המדהימה.

עיניים מחפשות. עיניים מוצאות.

והיא נועצת בי מבט! חסרת הבעה

היא ממשיכה.

אני ממשיך.

היא מסיתה את המבט.

אני ממשיך.

היא מסתכלת.

אני מסית את המבט.

היא ממכרת אני רוצה להמשיך להסתכל, לא מסוגל..

ציפצוף, אור ירוק, אני נוסע.

תחנה 7,

אני עוצר,

אני מסתכל על הנערה

העיניים שלה נעוצות בי עדיין חסרות הבעה.

אני מסתכל.

אני מסית מבט.

מסתכל שוב.

היא כבר הסיתה מבט, נוסע,

אני רואה אותה, אני רואה אותי ואותך יושבים במיטה הגדולה שלנו,
קנינו אותה לפני יומיים ואנחנו רוצים לנסות את המיטה החדשה,
אני רוצה לחוש כל פיסה של הגוף שלך.

תחנה 8, מבט מהיר במראה,

היא כבר לא מסתכלת, מה, נמאס לך ממני?

אני רואה אותך, אני רואה אותך ואותי, אני רואה לילה, אני רואה
מחבט בייסבול, אנחנו הולכים בחושך, חניון מכוניות, את מספרת לי
שהיום בסך הכל סחבת כמה חטיפים, אבל זה הלחיץ אותך מוות, הבני
זונות תפסו אותך, כמעט, בכל זאת, יש בך משהו שלא לוקח סיכון
מסוים, הם שמו לב,  את שמת לב, רוקנת את התיק ובכניסה שבדקו
כבר לא היה שם כלום, רק כלי כתיבה וכמה תמונות שלך, את צוחקת
ואומרת שהם בטח חשבו שאת פושעת שהרגע השתחררה מהכלא עם התמונות
פספורט האלה וכמה שאת שפוחה ב-8 בבוקר.. אנחנו ממשיכים
ללכת....

אני ממשיך לנסוע.

זקנה אחת שואלת שאלות, אחרת מבקשת לרדת לפני התחנה, באמצע
נסיעה, ממש כאן, זין! מה אני נראה לך? מונית מזויינת?

מראה. את מסתכלת עליי, הבעה, איזו הבעה? לא מובנת..

המשכנו ללכת ועכשיו אנחנו מגיעים למכונית עם שלל, אנחנו שוברים
חלון, פורצים, לוקחים כמה דברים יקרי ערך, האזעקה מתחילה
לצפצף, אנחנו רצים. ועכשיו אנחנו ממשיכים ללכת ברגיל.

אני נוסע. תחנה 9.

אני רואה אותך,אותך ומזרק. את מזריקה. הירואין. את המנה היומית
שלך. אני מתקדם לעברך, מתקרב, יושב לידך ואת מחייכת אליי, את
מזריקה ואני מזריק, שנינו בהיי, ואנחנו ביחד. אני יכול להרגיש
אותך

אני נוסע. תחנה 10.

אני רואה אותך אומרת לי שהיום נאלץ למכור את המיטה שלנו, החדשה
ההיא, שהיא כבר לא. אני אומר לך למה לא שאלת אותי קודם לפני
שהצאת אותה למכירה?

אנחנו מוכרים אותה, מקבלים כסף, הולכים לקנות מנה ואת העודף
שמים בקופה במשותפת, הולכים לישון על המזרון הישן, וטוב לנו,
מי צריך מיטה מזויינת בכל מקרה...

אני נוסע. תחנה 11.

את רוצה להיגמל זה מה שאת אומרת לי, את רוצה שהכל יהיה יותר
פשוט, שהחיים יהיו יותר פשוטים.

אני נוסע. תחנה 12.

הגענו למסקנה שאין לנו מטרות, אבל יש לנו אחד את השנייה, אז
בואו נזיין נשדוד ונזריק. זין על העולם!

אני נוסע, אני אוהב טרגדיות, חיבה קלה..

אני נוסע. תחנה 13.

מתי את אמורה לרדת? אני לא רוצה שתירדי, אני רוצה להמשיך
להסתכל עלייך ולראות את המבט החוזר, ויש הבעה, אני רק לא מצליח
להבין מה היא...

נוסע? אני כבר לא מרגיש כלום אפילו לא את הרגל על הגז,
והרמזורים, והאדום והירוק, הכל אוטומטי אצלי ..

תחנה 14.

אני נתפס בגניבה, אני מוזמן למשפט, לכלא

אני נוסע.... תחנה 15.

את מסתכלת עליי, הבעה- חיבה? אני מבין, את רוצה אותי, איזה
מבט......

אני נוסע. תחנה 16.

את אומרת לי שאין מצב ואין סיכוי ואת לא מוכנה שאני אשלח לכלא
לכמה שנים שאני לא ישרוד שם שאני לא הטיפוס הזה ושאת תיתאבדי
אם תישארי בלעדי.. אז אנחנו מזריקים ביחד כי אין לנו עתיד, זאת
המנה האחרונה שלנו, מנת יתר מזדיינת, העיקר שאנחנו ביחד את
אומרת.

אני נוסע. תחנה 17.

מראה

מבט

חיוך שלי

חיוך שלך

הרגתי אותך, הרגתי אותך בסיפור שלי מה את מחייכת? מה אני
מחייך?

אני נוסע. תחנה 18.

פתאום זה מין גל כזה, משהו מצמרר אפילו יותר מהקול של המדהימה,
אני נזכר בעברי, פעם, לפני שעבדתי במקצוע האוטובוס המזויין
הייתי פושע לא קטן, ונכנסתי למוסד לעבריינים צעירים, כל היום
הזה....ופתאום אני נזכר במנה האחרונה שלי, אני יכול להרגיש
אפילו את הריח, לפני חמש שנים וחצי.. אני זוכר היטב..

אני ממשיך לנסוע..תחנה 19.

היא קמה, אני מסתכל, היא הולכת מהדלת הקידמית מהכיוון שלי,
לשאול אותה משהו.? אני חייב! אני לא יכול. אני בן 25, נהג
אוטובוס, והיא, היא בת 16-17 לכל היותר ויש לה חיים ויש לה בטח
חבר ויש לה בטח עתיד.

אני לא אומר כלום.

היא מסתכלת עליי. חיוך מהיר.

היא מחייכת את החיוך הכי יפה שראיתי בעולם

אני לא מחייך,

אני נוסע..........

אני לא מסוגל, אני נזכר בעבר ואני עכשיו ממילא לא אראה את
המדהימה לעולם.

אני פתאום חייב מנה, עוד מנה, למה לעזאזל נגמלתי?

בום!

התנגשתי במשהו! תאונה?

לא, אין שום מכונית מאחור, וגם לא מקדימה,

עליתי על משהו. חתול?

לא, רגע, פצעתי מישהו!

אני לא מת, אני חושב.. לא לא, אני לא מת, זאת לא תאונה..

אני יורד מהאוטובוס.

אותה, אני רואה אותה, אני רואה את הנערה.

היא מסתכלת עליי באימה.

היא מאבדת דם בעוצמה מטורפת, אני לא מסוגל להסתכל.

אני חייב.

אני מתקשר לאמבולנס, אני פצעתי אותה!

העיניים נעצמות, האמבולנס בא.

אני הרגתי אותה

אני הרגתי אותה.

אני נוגע בה. ורץ

רץ!

מנה, מנה, מנה אחרונה, בלעדייה.

סיפור?

מציאות?

אני הולך למקום הקבוע, זה שהלכתי קבוע מלפני 5 וחצי שנים,
הפסקתי 5 שנים, אני חוזר, אני רואה את ברי, עדיין אותו ברי,
ובמצב הכי גרוע שאי פעם ראיתי, הוא נראה זוועה, כל כך רזה
ונרקומן וחיוור, גאד אני אוהב את זה, המראה הזה.

והיא מתה, אני הרגתי אותה.

אדום מסביב לעיניים, אני הרגתי אותה.

ברי מופתע שאני כאן, ברי מופתע מהמראה, מהחיים שלי.

אני הרגשתי אותה. אני הרגתי אותה

אין לי זמן לדיבורים.

אני הרגתי אותה. היא מתה. לוקח כפית. מזרק, שואב לתוכו מים
ומרוקן לכפית, מצית. מרתיח את המים, מלח לימון, מערבב את האבקה
הלבנה עם המחט, מניח צמר גפן ושואב עם מזרק.  מנפח את הורידים,
ומכוון לשם, מעט דם נשאב אל המזרק ואז הכל ישירות לוריד....
במהורת הנרקומנים המזוינת, לקחתי את החומר הטהור הזה. מזריק.
מנת יתר.

ואני מת,  בדיוק כמו אבא שלי, המפלצת הארוכה לקחה את אבא,
המפלצת הארוכה לקחה אותה, המפלצת הארוכה לקחה אותי.



תחנה 20.