כבר עברו ארבעה ימים מאז ששמעתי אותך לאחרונה,
ותשעה עשר ימים מאז שראיתי אותך.
עברו עשרים ושמונה ימים מאז שהרחקתי אותך במודע.
ניסיתי להתכחש אך הבנתי, שלראשונה, אני בכלל לא רוצה לברוח.
שלושים וארבעה ימים מאז הפעם האחרונה בה באמת היינו יחד. היינו
אנחנו.

ובראש שלי יש תמונה מדוייקת שלך.
החלטתי לתעד אותך בזיכרון שלי כמו לפני שישים ושניים ימים,
כשהבנתי מה אני מרגישה.
כשרכנתי מעליך, ראשך נשען על ידי. פנס הרחוב האיר לך בחום על
חצי מהפנים היפות, בהן כל פרט מונח בדיוק במקום.
הסתכלתי עליך ושתקתי, כי לא היו מילים מתאימות לרגע הזה. כי לא
היו רגשות שאפשר לתאר. לא היו מילים שהשתמשתי בהן בעבר, שיכלו
להשתוות למשמעות של השקט הזה.
ושתקתי, כדי לשמוע את הנשימות שלך, לתת לך לעצום את העיניים
ולשקוע ברגע הזה. להתנתק מהעולם, ומכל חוש שלא עובד לטובתנו.
לתת לך להירדם, ולנשק בעדינות את הפנים שלך.
להעביר מסרים מהנפש שלי, לשפתיים שלי, לשפתיים שלך.
להעביר צמרמורת מהעור שלך, לשפתיים שלי, לנפש שלי.
הרגשתי את כל כולי עומדת להתפרץ, לגוף לא היה מנוח.
הלב נקרע מהמקום שלו מרוב דפיקות מואצות.
הידיים שותקו מרוב שרצו אליך.
העיניים לא מיצמצו מרוב שלא די היה להן מלהביט בך.
כל עייפות, או ייאוש, או כאב שהרגשתי קודם נמחקו. כל דבר בעולם
נראה כל כך פשוט. כאילו כולו הסתדר ונעצר כדי שנגיע לרגע הזה.
ואני זוכרת בבירור את הריח שלך באותו היום. אני זוכרת את השיר
שהתנגן ברקע כאילו נכתב בשבילנו. זוכרת את מרקם השיער השובב
שלך.
ואז אני נזכרת, שעברו ארבעה ימים מאז ששמעתי אותך לאחרונה,
ותשעה עשר ימים מאז שראיתי אותך.
ואיזה נצח נפער ביננו.
איזה סדק פצע את הקסם שהיה לפני שישים ושניים ימים.

עוד תשע שעות אשמע אותך שוב.
עוד שמונה ימים אראה אותך שוב.
עוד כמה זמן נהייה שוב ביחד, באמת?