שוב כאב חד, כמו תופים ברקה.
24 שעות של בלבול ומועקה.
של פחדים ותהיות כי שום דבר לא ברור,
וכל העולם חושב: "הכל בסדר גמור".

שוב כאב חד, כמו סכין בתוך הלב,
שוב יודע, שעמוק בפנים כואב.
כי נמאס כבר, והזמן כמו לא חולף,
מצצו כבר את כל היופי והכיף.

ואני, מה עוד נשאר לי?
העיניים בוכות שיר בדם,
ואני, כל מה שקרה לי,
יושב בתוך הכלוב ונרדם.

שוב כאב חד, וניזכר בעבר,
על סתם ילד, שאהב ולא זכר.
בחיים האלה, לבבות לא שורדים,
שוב כאב חד, שבר לבם של ילדים.

שוב כאב חד, לא יודע מה לומר,
זה חוזר בי, ואף פעם לא נגמר.
ולא אכפת כבר, כי הכל גם ככה ריק,
לא נושם כבר, שוב כאב חדש חונק.

ואני, מה עוד נשאר לי?
העיניים בוכות שיר בדם.
ואני, בגלל שאהבתי,
לא יכול עוד להיות בן אדם.

ואני, מה עוד נשאר לי?
זיכרונות שגם ככה פוגעים.
ואני, כל מה שקרה לי,
היום רק טמון בצללים.
ואני, היום כבר בלי כח,
היום כבר לא קיים עוד "אני"!!!