מנסה, אבל עוד לא קולטת שכבר לא. לא מסוגלת לתפוש את העובדה
שזה לא זמני, זה קבוע. לנצח. כך הוחלט. מה שהיה חלק גדול
מהעולם שלי, מההגדרה העצמית שלי, מהנשמה שלי, במשך כל כך הרבה
זמן שאני בקושי מסוגלת לזכור איך זה היה לפני, המשהו הזה נגמר,
מת. ואיתו מתו כל כך הרבה דברים. יכול להיות שהגיע זמנו ללכת,
שעדיף המתת חסד מהירה על גסיסה איטית וכואבת, אבל אני לא יכולה
לדמיין את המשך החיים שלי, את ההתרחקות, ואת הגוויעה הבלתי
נמנעת של כל אותם דברים קטנים ומדהימים, שיהפכו לזכרונות
בלבד.
כשקר לי באף אני דוחפת אותו עמוק לתוך שקע הצוואר, למרות שזה
מקפיא אותו. כשקר לי בידיים אני מכניסה אותן לכיסים שלו, והוא
לשלי. לחכך את האף לא לצדדים, אלא למטה ולמעלה. להתרגז כל פעם
שהוא מנשק לי את האף. להגיד "מרשוע" ו"מרשועית" במקום טיזר
וטיזרית - לא מרושע, רק מרשוע. לראות אותו נוהג, מרוכז ורציני,
בוגר פתאום. לשמוע אותו עושה "איה" מצחיק, הסטטוס קוו הפרטי
שלנו לכך שהוא לא מדוגדג ואני מאוד. להתחכך לו בזיפים ולהגיד
מחושפש במקום מחוספס. לראות את העיניים שלו מחייכות, זוהרות
מבפנים בטורקיז מדהים. להצמיד אפים כל כך קרוב עד שהעיניים
מתחברות, ואז לצחוק עליו שיש לו רק עין אחת. לטעון בתוקף שהוא
חייב להשמין כדי שיהיה לי יותר ריפוד. לגלות לו ברצינות תהומית
בכל פעם מחדש "יש לך לב", כשאני שומעת את הפעימות היציבות מתחת
לאוזן. הוא מקניט אותי שאני אוכלת דברים "ירוקים". אני מזהירה
אותו שהוא "יפריץ דיסק" אם הוא לא יוריד אותי, ומיד. להחרים את
הבגדים שלו, אבל רק ליומיים, כי אז הם כבר מאבדים את הריח שלו
וזה כבר לא שווה. להישאל "את מנסה להגיע לסין?" כל פעם שאני
משחקת לו בשקע שבין עצמות הבריח. הריח שלו. הטעם שלו. הריח של
השיער. המגע של השיער. התחרות השקטה בכל פעם שאנחנו אוכלים
אצלו - הוא מנסה למנוע ממני לעזור ואני מנסה לעזור כמה שיותר.
הצחוק שיוצר גומות נפלאות וזורק את הראש אחורה. כמעט אף פעם לא
להצליח לראות סרט עד הסוף, כי כשיש פרסומות תשומת הלב נוטה
לנדוד אחד אל השניה. לשאול אותו בעד מי אנחנו כל פעם ששואלים
לעמדתי בנוגע לקבוצות ספורט. לשים לב פתאום שכבר לפחות חמש
דקות שהידיים שלנו משחקות זו בזו. לקבל עגילים לא בתוך קופסא,
אלא נעוצים בתוך אוזניים של בובת דובי לבן וצמרירי. לאחל "מזל
טוב" ב-20 בחודש כל חודש, למרות שאנחנו יחד כבר יותר משלוש
שנים. להחזיק את היד בסתר, בין המושב הקדמי לאחורי, כאשר
ההורים מסיעים. צוחקת עליו שהוא קטין, והוא עלי שאני פדופילית,
רק בגלל הפרש של 4 חודשים. לראות אותו מתרגז בכל פעם שמישהו
שואל אם אנחנו אחים, ולהתאפק לא לצחוק. להתיידד עם החתולה שלו,
עד כדי כך שהיא כבר מתחילה להעדיף אותי לפעמים, למרות החשדנות
שלה בהתחלה. להגיע למסקנה שיש בין מידות הנעליים שלנו הפרש של
לבן- של- אולסטאר בדיוק. להרדם יחד. לקום יחד. כשהוא שואל את
היה טוב, במקום לענות, לקחת את היד שלו ולהניח אותה על הלב,
שירגיש. לענות ברצינות תהומית לכל החטטניים ששואלים אם אני
אוהבת אותו ש"מה פתאום, אני רק מנצלת אותו מינית". להתלונן
בחצי צחוק לפני כל יום הולדת/ שנה/ אהבה שאין לי מושג מה
לקנות, ואולי כדאי פשוט לזרוק אותו במקום לשבור את הראש
ולהמציא כל פעם את הגלגל מחדש. לקנות לו חיפושיות תמיד, ולא
משנה כמה נמאס לו. למצוא כל פעם דרך מקורית יותר לתת לו
חיפושית - לחצי שנה בובת חיפושית, לשנה אותה בובה בדיוק אבל
יותר גדולה, ואז קופת חיפושית, אחר כך הסכמנו שמותר לי לקנות
לו חיפושית שהוא לא יוכל לראות, אז קניתי בוקסר ירוק וציירתי
את החיפושית מאחורה, ובצעד נואש במיוחד ליום האהבה קניתי לו
בלון חיפושית ואזיקים עם פרווה אדומה, כדי שלא יוכל להרביץ לי
כשאתן לו את הבלון. הוא חוטף לי את הבגדים ומכריח אותי לרדוף
אחריו ולהאבק איתו כדי להתלבש. "הנה נטלי" זה שם קוד לנשיקה
בצוואר. הוא לא הולך לשחק כדורסל, הוא "בוגד בי עם כדור".
האם זו היתה חברות של תיכון, שדינה נחרץ עם מסיבת הסיום? האם
היתה דרך להציל? היתה פה רשלנות רפואית, או מוות טבעי בזקנה
טובה? זה משנה? מוות הוא מוות. היה דבר חי, גשמי, חם, ועכשיו
הוא לא יותר מזכרון. הנאיבים יאמרו אולי שהוא נמצא עכשיו במקום
טוב יותר. אבל כך או כך, הקשר, בן טיפוחם של ענבר ויואב, שנוצר
ביום ג' ה-20.4.04, הלך לעולמו ביום ב' ה-6.8.07, לאחר קיום של
שלוש שנים, שלושה חודשים וכמעט שלושה שבועות. תנצב"ה.