הייתי קשורה אליו קשר חזק. מהקשרים האלה שאי אפשר להתיר בקלות,
קשר כזה שרק עצם המחשבה שישתחרר בטעות מפחידה.
והחבל בנינו היה ארוך, אפילו ארוך מאוד, מה שאפשר לו לקשור את
ידו השניה בחבל אחר. או בלי מטאפורות-לבגוד.
עד שיום אחד גיליתי ובמקום להתיר את הקשר מהיד פשוט שרפתי את
החבל ומאז יש לי שם צלקת שבטח תשאר שם לעד.
ואז נקשרתי שוב. האמת שהוא נקשר אלי. הוא קשר לי את הידיים
ואני קשרתי לו את הצוואר, ומרוב קשרים לא נשאר מספיק חבל אז
נשארנו צמודים צמודים.
רוב הפעמים זה הרגיש לו כאילו אני דוחפת אותו קדימה ולי כאילו
אני הולכת מאחוריו,ובגלל שלא היה מספיק חבל אף פעם לא הלכנו צד
לצד.
עד שיום אחד הסתובבתי אני אל השמש והוא אל הנר וכל אחד הלך
בדרך אחרת עד שהקשר השתחרר.
ומאז נקשרו קשרים קטנים, הרבה חבלים נזרקו ואיש לא הרים,
מיליוני ליפופים קטנים התפרקו ברגע שהרמתי את היד וקשרתי אני
לעצמי את ידיי ורגליי לבד. ונשכבתי כך, על מיטת מסמרים, פצועה
ומדממת מחוזק הקשרים, וחיכיתי שתבוא ותתיר אותם אתה. ולא תקשור
אותי יותר. רק תיקח אותי איתך.