אחרי שניסיתי הכל ולא נשאר עוד דבר שהיה ניתן לעשות, החלטתי
ללכת לשוק.
גיששתי דרכי בים הדוכנים, חיפשתי עצמי בשצף הריחות והטבעתי
עצמי בבליל הצבעים. זכרתי בצורה מעורפלת לאן עליי להגיע ואף על
פי שלא היתה לי כתובת מדוייקת, ידעתי שהיא תוביל אותי היישר
למקום הנכון. ידעתי שידה הלא נראית תכווין ותייעץ מהרגע בו
אבחר ללכת בדרכה.
היא שהטמיעה  בי את המסתורין, היא שהשרישה בי את הסקרנות, היא
שהכניסה אותי אל עולמה וטיילה עימי בגנים נסתרים, בספרה על
עולמות רחוקים שאי אפשר לראות, על יצורים מוזרים שאין
ביכולתינו לשמוע ועל קסם וניסים, רוחות ומימדים. היא שראתה את
נשמתי ובדרכה אני הולכת.

כשהייתי בת חמש, מאדאם אליענה ניגשה אל אמי באמצע השוק ואמרה
לה שהבת שלה מיוחדת מאוד. שלבת שלה יש כוח בעיניים. כיוון
שכולם קראו לה "ה-מאדאם" או "אליענה המכשפה" , אמי טרחה לחייך
חיוך מאולץ, תפסה אותי בכתפיי וגררה אותי במהירות, מהירות שלא
מנעה ממני להגניב מבט או שניים אל עבר הבן אדם הראשון שראה
אותי. אבל באמת ראה.
מאז ומעולם הרגשתי שונה. טובה יותר, רעה יותר, יכולה יותר.
ותמיד ידעתי שאני יכולה יותר מכולם. יותר לשמוע, יותר לראות,
יותר להרגיש דברים שאחרים פשוט לא הצליחו או כמו שאליענה תמיד
אמרה : פשוט לא האמינו. ואני, אני תמיד האמנתי, גם בהיותי ילדה
וגם היום אף על פי משכני בעולם המבוגרים, עולם שאני מקפידה
לחמוק ממנו לפחות פעם ביום. הבריחה הזאת שבשבילי כל כך מובנית
מאליה ואילו לאחרים תמוהה במידה רבה, שומרת על שפיותי, זו
הדולפת אט אט מנפשי המתענה. אבל שם בעולם הקסם והפרפרים, בין
צבעי המים והפנדה אני מתחברת אליה או יותר נכון אל שתיהן. זו
שניבטת אליי מן המראה וזו שניבטת אליי בחלומותיי.

"תכסי אותה בשמיכת קטיפה אדומה" זה כל מה שהצלחתי לשמוע בהציצי
מבעד למשקוף בביתה של אליענה.
מדי יום לאחר שסיימתי להכין את שיעורי הבית שלי הורשתי לצאת
ולשחק עם שאר ילדי השכונה. אבל אני לא רציתי לשחק כלל. רציתי
ללמוד, רציתי לדעת, רציתי לטעום, רציתי לגעת במסתורין העמום
שעטף את דמותה של "ה- מאדאם". בתחילה הייתי הולכת אחריה ברחוב,
מתחבאת מאחורי עצים ועמודי חשמל שבאו לעזרתי. מנסה למצוץ פיסות
מידע, מנסה להרגיש קרובה יותר לאישה הזאת שראתה אותי באותו
היום בשוק. באמת ראתה. אחרי שבוע של מעקבים מוצלחים, או שכך
לפחות חשבתי, בעודי הולכת במרחק מה ממנה, לפתע היא עצרה,
הסתובבה, השירה אליי מבטה וחייכה חיוך קטן אך מאשר. ידעתי שזו
דרכה להזמין אותי להלך לצידה ועל כן חייכתי את החיוך הגדול
והמרוצה שלי ורצתי לקראתה, מוכנה לפסוע לצידה שעות וימים.
הייתי פוסעת לצידה בשכונה, עוזרת לה עם מצרכי המכולת, מלווה
אותה לדוכן התבלינים בשוק וכשהגיעה השעה והיינו עומדות אל מול
פתח ביתה, הייתה אליענה רוקעת שתי רקיעות ברגליה, מפנה אליי את
גבה ועולה אל דירתה.
שבעה ימים הלכתי לצידה של אליענה מבלי שהחלפנו לא מילה ולא
מבט, כלומר ודאי שאני התבוננתי בה ארוכות אך היא מצידה לא
הגניבה לעברי דבר. ביום השמיני בהגיענו לפתח ביתה רקעה אליענה
כהרגלה שתי רקיעות ברגליה, אחר הסתובבה אליי ואמרה לי בקול חם
ועוטף "רקעי ברגלייך ילדה. כך אנו משאירות מאחור את הרוחות
הרעות שדבקו בעקבינו". מרוגשת מפיסת המידע הראשונה שנפלה
בחלקי, רקעתי ברגליי בדיוק כפי שראיתי את אליענה רוקעת בשבוע
שחלף ועליתי אחריה לדירתה. ביתה היה חם ומזמין. עוטף אותך,
מכניס אותך לרחם הסודות של "ה-מאדאם". אף על פי החמימות,
נעצרתי בכניסה ללא ניע מחשש להלך במקומות לא לי. אליענה הובילה
אותי אל הספה הגדולה וסימנה לי בידה לשבת. נראה היה כי אף על
פי שאליענה חיה כאן, אין בבית זה מן החיים. אפלולית קלה כיסתה
את הבית, נרות היו פזורים מכל עבר ובסלון לא היה ולו מכשיר
חשמל אחד מלבד פטיפון ישן ולצידו ערימת תקליטים מאובקים.
לעומת מה שחשבו אנשי השכונה, לא היה עורב וגם לא קדירה. הרמז
היחידי הנראה לעין לכינויה הידוע בשכונה היה חבילת קלפים שהיתה
מונחת על שולחן הסלון בצורת מניפה ומספר אבנים שחורות  לצידה.
בעודי מתבוננת ובוחנת את מישכנה המוזר קימעה, הגישה לי אליענה
כוס לימונדה קרה. לגמתי בהנאה, מצננת את התרגשותי. והנה בסיימי
לשתות ונשמעה דפיקה בדלת. עד אותו הרגע לא ידעתי כי יש מי
שניגש להתדפק על דלתה של "ה-מאדאם" אך מאותו היום הבנתי כי
למרות הריכולים, למרות הסטת המבטים, למרות הפחד, כשזה מגיע
לפרידות, מוות, גירושים ועין הרע, הדלת של אליענה היא היא
המקום לעזרה.

מאותו היום למדתי כי בכוחן של האבנים השחורות להגן מפני עין
רעה וכל אנרגיה שלילית שרוצה לפגוע, למדתי שאם מתרכזים ממש חזק
ומנסים להיות חלק מהקלפים ולא לשלוט בהם אז הם ייעזרו לך
ויכוונו אותך בתשובתם, למדתי על כוחם של התבלינים ואיך להכין
קמע שיישמור עליי ולמדתי ולמדתי ככל שאליענה היתה מוכנה ללמד.

והיום אני בשוק, תרה בין סמטאותיו אחר חנות אחת נסתרת בפינה
אחת נידחת שלא כל אחד אמור למצוא. והנה אני. אני שהורשיתי
להיכנס לחנות עוד בילדותי בעודי מתלווה אל אליענה בקניותיה
עבור גב' רוזט שבעלה ברח מהבית בגלל אישה אחרת ועבור אבי שהיה
מאוהב בשרית שבכלל רצתה את שלומי ועבור עוד ועוד חולמים
ופחדנים ואמיצים וכאלה שהחליטו שתקוותם האחרונה היא "ה-מאדאם"
וברכותיה.

אז למה היום? למה אני? למה פה, שוב, בשוק? בגלל שהיום, גם אני
מהחולמים, גם אני פחדנית ואמיצה ואף על פי שאליענה כבר לא
איתנו בחיים האלה כפי שאנו מכירים אותם, היא עדיין איתי,
מכוונת ומייעצת מהיכן שנפשה שוכנת כעת וגם בגלל שלפני שבוע
איבדתי את האהבה שלי, או יותר נכון שיחררתי אותה ונתתי לה
ללכת. אבל היום קמתי בבוקר והבנתי שאני מתחרטת ועצמתי עיניים
וקראתי לה. "למאדאם". והיא הקשיבה ושלחה אליי את אהבתה ואת
התקווה והזכירה לי שיש סיבה בכל דבר שהיקום מכוון אליו אבל
שביכולתינו, כפי שתמיד לימדה אותי, לשאת תפילה, ולברוא
התכווננות , כזו שתסביר ליקום מה בליבנו, מה שוכן בקרקעית
נפשינו ושם בקרקעית שלי נמצאת האהבה הטבועה שלי שמחכה לגאולה
והיום החלטתי לנסוע לשוק ולהציל אותה ביודעי שעדיין יש בה רוח
חיים וכי עם הטיפול הנכון היא תוכל לשוב לחיקי. ובשביל זה אני
צריכה שמיכת קטיפה אדומה. זה מה שהסבירה אליענה למיכל שהגיעה
ממררת בבכי וביקשה כי אליענה תעזור לה להחזיר את האיש שאהבה
ושאהב אותה אך שברח שבוע לפני החתונה. "קחי פיסת נייר ורשמי את
שמך ואת שמו. הקיפי את השמות בעיגול אדום וקפלי היטב את הנייר.
אחר כך כסי אותה בשמיכת קטיפה אדומה, היא תחמם את ליבו ואת
אהבתכם והוא יחזור אלייך ". וכך עשתה מיכל ובאמת, יום לפני
החתונה קיבלה את הגבר שלה בחזרה.

ועכשיו, אני עומדת אל מול החנות הקטנה שלהפתעתי הרבה עדיין
עומדת על תילה ובודקת עם עצמי את קרקעית נפשי, מה שוכן בה והאם
יש סיבות טובות לכך שהטבענו את אהבתינו. עוד צעד אחד ו50 שקלים
ותהיה בידי פיסה קסומה של בד קטיפה אדום ומחמם לבבות. עוד צעד
אחד וכל הסיבות לטביעת אהבתינו מתמוססות בבוץ הקרקעית. עוד צעד
אחד.

אבל את הצעד הזה בחרתי שלא לעשות ואני יודעת שאליענה היתה עימי
ברגע הבחירה ושהיקום תמך בי על האומץ שבכניעה. כניעה לסיפור
שנכתב ביד לא שלי, כניעה ליקום שיודע טוב ממני את מסלולי. ואם
ביום מן הימים אהובי יופיע בפתח ביתי ובידיו שמיכת קטיפה
אדומה, אדע כי בקרקעית נפשי ייחלתי לשובו, כי בקרקעית נפשי
רציתי בטובתו, כי בקרקעית נפשי ידעתי שמגיע גם לי רק טוב
ושהטוב עוד יגיע.