אני יושבת לבדי, שותה עוד מיץ תפוזים, לידי עוברת גברת עם בטן
שמנה ועגלה. מדברת עם חברתה בהתלהבות רבה. איפה התינוק? מה,
שכחת אותו בבטן? האישה ממשיכה ללכת ואני עדיין יושבת, מחכה
לפלאפון שיצלצל. חם בחוץ, אמצע אוגוסט והלחות מאיימת לחנוק
אותי. אני מתחילה ללכת, לידי עובר איש עם כלב. הוא אינו רואה.
האיש לבוש חולצת משבצות מכופתרת, ג'ינס ונעליים שחורות. מעניין
מי בחר את הבגדים בשבילו בבוקר. הפלאפון עדיין דומם ואני
ממשיכה ללכת ברחובות הלא מוכרים. לפי הריח של הים אני הולכת
מערבה. שתי נשים יפות חולפות לידי, אחת מהן מחזיקה ידה של
ילדה. בת עשר פחות או יותר. לילדה מטפחת שמכסה את ראשה הקירח.
שערי הארוך מתבדר ברוח והתלתלים הדקים נדבקים לגבי. אני מרגישה
את החול החם תחת כפות רגלי כמו מיליוני רסיסים שדוקרים. בחוף
משפחה יושבת, אוכלת אבטיח וכמה ילדים קטנים מנדנדים להוריהם
שיקנו להם ארטיק. קור המים חודר לעצמותי, המים כבר מגיעים
למותניים. אין זמן להחלטות עכשיו, הפלאפון כבר לא יצלצל, אני
יודעת. המים מגיעים לסנטרי ואני חשה את המליחות מציפה את
גרוני, מבפנים. אני ממשיכה ללכת קדימה.