הקדמה בנימה אישית

חיבור זה נכתב במהלך שהותי בהודו , תאילנד , לאוס וקמבודיה
והוא ניסיון להבין ולהעלות על הכתב הקשרים נרחבים בשיטת הכלל
אל הפרט , מתופעת התיירות העולמית ועד לשאלת החיים הערכיים
הראויים שיש ליצור כאן בארץ ישראל, החיבור משקף תהליך פנימי של
ניצוצות של הבנה וכן קישור איברים שונים לכדי תמונה אחת , הוא
נכתב לשם העניין עצמו ולשם שיתוף עם מעגל מצומצם של אנשים לשם
הדיאלוג הארוך והמתמשך בתוכו אנו חיים הנע בין קוטביות הדתות
מחד אל הנהנתנות מאידך וכהנה עוד מרכיבים שהם חלק אימננתי
מהחיים בארץ ישראל.

אין החיבור מטרתו ללמד קטגוריה אלא לנסות להבין ולהציע מודל
אבסטרקטי של פשרה ואיזון.

המבחן האמיתי הוא כמובן , תוקפם של החיים הממשיים עצמם. בהצלחה
לנו.

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים,

ובדרך חטאים לא עמד,

ובמושב לצים לא ישב,

כי אם בתורת יהוה חפצו

ובתורתו יהגה יומם ולילה,

והיה כעץ שתול על פלגי מים,

אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול,

וכל אשר יעשה יצליח"

(תהלים, פרק א')

                                                           
                                                       

רוח התקופה הנוכחית

ראשית חשוב שנכיר את התנאים הסביבתיים, רוח התקופה הנוכחית. בה
מחד חלה הקצנה במימדי ההתפשטות של החברה התעשייתית לרבות
ה'קולוניות של מרכזי התיירות של ברחבי העולם השלישי, ומאידך
המשבר הערכי שחל בה בחמישים שנה האחרונות.לעניות דעתי הוא ניתן
להסמלה בעיקר על ידי שבירת הכלים בשדה המדע הפיסיקה מודרנית
לעומת הפיסיקה הקלאסית שבה נתגלו שני אבני יסוד ראשיים בהבנתנו
את הטבע , תורת היחסות ומכניקת הקוואנטים,בקווים כלליים ניתן
להגיד כי ההבנות הבאות הולכות ותופסות מקומן במקום הגישה
המדעית הקלאסית

א. אין מחקר אובייקטיבי - הצופה הוא חלק אימננטי שמכתיב במידה
את תוצאות הניסוי ובכך נשברת אמינותה של זוית הראייה החיצונית
,המדעית,אובייקטיבית.

ב. ברזולוציות גבוהות (תת-אטומיות) לא ניתן להגדיר מיקום
ומהירות של חלקיק (עקרון אי הוודאות) , משמעותו של זה הוא
שיכולת החיזוי המדוייק נשללת ובמקומה עסקינן בהסתברויות.

ג.ברזולוציות גבוהות (תת-אטומיות) לא ניתן להתחקות אחר חלקיק
אלא רק על היחס בינולבין האחר.

המסקנות להלן אינן אלא רק קיצור נמרץ ומחטיא של ההבנות ההולכות
ונפרשות לעומתנו בשנים האחרונות, ואינן מצטמצמות רק לשדה
הפיסיקה או המדע הן עומדות בבחינת סימן לשבירת הכלים בכל
האופנים של החשיבה התעשייתית הקלאסית כלפי מהו אדם ומהו טבע
ומהו טיבם המשותף. אותן השלכות ניכרות בשדה הסביבתי -בעוצמות
בלתי הפיכות של הרס סביבתי והיכחדות בע"ח וכן משבר פסיכולוגי
-אישי חברתי של תחושת העדר משמעות ריקנות ועיסוק אובססיבי
בפעילות אסקפיסטית. להלן הבאתי תיאור נמרץ של רוח התקופה
הנוכחית מבחינת הפרדיגמות השולטות לעומת הגילויים ההולכים
ומתרבים לנגד עינינו שמסמנים לנו קריסה כללית. אלו התנאים בהם
אנו מצויים והם מהווים את הרקע להבנת הדינמיקה של ציר התיירות
מזרח - מערב שבו עסקינן.  

ההתלכדות העולמית במעגל הרשע

בתוך ההתנהלות של החברה התעשייתית נפשות רבות מוצאות עצמן
נפלטות אל השוליים מתוך ניסיון למצוא אלטרנטיבה, מתוך רצון
להתחקות אחר האותנטי,כמיהה פנימית אל המופלא,מתוך שיעמום
וריקנות במסלול החיים התעשייתי - קונבנציונלי ויוצאים למסע
שהדימוי שאופף אותו לרוב הוא עונג , מעוף, חופש. בתקופתנו
הנוכחית , הפוסט-מודרנית, נוצר ציר תיירות מרכזי בין מערב
למזרח. רצוני להתעכב מעט בהבנת טיבו ואופיו.

מתוך מדינות 'המזרח הרחוק', הודו היא לדעתי מדינה המאפיינת
ומסמלת יותר מכל את מוקד הכמיהה העיקרי על אותו ציר התיירות,
והסיבות לכך מגוונות, הודו מסמלת את אי-הסדר,מעיין אנרכיה שבה
הכל מותר,פראיות,קדמוניות,זילות חומרית ועם זאת מרכז רוחני,
חממת הגידול של ההינדואיזם והבודהיזם וכן רבים מהלכי הרוח
השולטים במדינות המזרח הרחוק. כאמור אותן 'הנפשות
התועות',נכלאות בתוך 'מעגל רשע' (בהינדית - סמסרה), אשר ניחן
במאפיינים דכאניים ,ממכרים ומחזוריים. למשל בן המערב שייצא
לטיול במזרח עשוי להתמכר אל החוויה של המעוף, 'החופש', בעודו
רוכב על סוס הפרשי המטבע העצום בין מדינות המערב למזרח, עשוי
הוא לחזור אל מדינות המערב לשם עבודה והכנסה נוספת כדי לחזור
על  



חוויית הטיול שוב ושוב, וכאמור זהו מעגל רשע שרבים כלואים
לתוכו בשם החופש. למעשה זהו ציר נוסף סביב מרכז המהות של החברה
התעשייתית , בקשת רחבה יותר , בעצימות נמוכה יותר מאילו
המקבעים את מיקומם בייצור וצריכה במקום אחד בעולם המערבי, אך
זהו חלק אימננטי והכרחי בתוך סדרת החינוך החובקת של החברה
התעשייתית.

בשביל להבין מדוע התיירות היא ממכרת כל כך יש להבין את
הדינמיקה בין בן המערב לבין המקום במדינה המתויירת. כיום בן
המערב שיבקש למצוא אותנטיות ולחוות תרבות שונה ולהיות שונה עמה
מתוך מידת מה של כנות, יש להניח כי ייפול לתוך קודים ידועים
מראש של צרכן בתוך קניון גדול של נותני שירות. לכן אמור מעתה
"תעשיית התיירות". הזמניות והארעיות של התייר בתוך הסביבה
הנתונה היא נקודת מפתח להבנה את טווח האפשרויות הטמונות במהלך
"המסע".

'במהלך "המסע" הפרשי המטבע העצומים בין המדינות מגדירים יחסים
של תלות וניצול הדדי כאשר בן המקום תופס את בן המערב כעשיר
מעצם הדימוי הטבוע מזה שנים בהיסטוריה. בן המקום לרוב מעוניין
להידמות אל דמות המערבי המודרני ובהתאם לכך משחק את חוקי החברה
התעשייתית בתוך התפקיד הנתון לו מראש כספק שירות. מאידך התייר
, בהתאם לגילו ואופיו אבל באופן מסויים תמיד תלוי בסביבה
סטרילית של צרכים שתמיד ידאג להימצא בתוכם המידמים לתנאים של
סביבתו המקורית. (מקום לינה , שימוש במחשב, מזון מסויים, תנאים
סניטריים מסויימים וכיוב'..) בהתאם לכך התייר יתקשה מאוד להמצא
לבדו בתוך סביבה חברתית זרה שאין לו יכולת לתקשר עמה באותה שפה
וכן נערם קושי נוסף ובהצטרפות התנאים הללו מוגדרים למעשה
גבולות גזרה ברורים מאוד שבתוכם התייר מתנייד, מסביבה סטרילית
אחת למשנהה. .בתהליך ארוך שנים נוצרים נתיבי תעבורה תיירותיים
מוגדרים מראש וידועים המתפלגים לפי עונות השנה וסוג אוכלסיית
המטיילים (לפי גילאים, מדינות מקור וכיוב') הדטרמיניזם הכמעט
מוחלט שמוצג כאן עם הסתייגות תמידית להוציא את אלו המעטים
המצליחים לנוע בקווים חופשיים ולייצר חוויה ויחסים משמעותיים
בינם לבין בני המקום, מייצר חוויית טיול בעלת מאפיינים זהים
לאותן קבוצות מטיילים בעלות רקע זהה. וכך ניתן למעשה בקירוב די
טוב לצפות היכן האפשרויות של כל תייר בהתאם לתנאי המקור שלו
יימצא.  כר השעשוע, מרחב ההתנסות המצומצם שנוצר גולל בתוכו
מקומות שבהם התנאים הם למעשה העתק של סביבת המקור של התייר.
ככל שמשך זרימת המים (גלי התיירות) על פני השטח הולכים ונישנים
כך נתיבי הטיול נחרצים עמוק יותר ויותר וכן הפרש הגובה בתוך
תעלות השיוט הללו לבין פני השטח המקוריים גדולים יותר ויותר
וכך העתק המקומות המתויירים ביחס לסביבת המקור של התייר הולכך
ומשתפר יותר ויותר.  מבחינת חבילת השירותים העומדים לשירות
התייר הבועה הסטירילית מדמה עצמה לעיתים בדיוק מושלם את סביבת
המקור וכך החריצים העמוקים כל כך מנמיכים את הסיכויים לסטות
מהם, משתקים את חוויית הטיול האותנטית, בייחוד על רקע של,
נאמר, פני שטח המקוריים של התרבות הזרה הרריים וקשים להתמודדות
כמו יבשת הודו לרבות האוכלוסיה המקומית ברחבי הכפרים השונים..


התלישות מן המקום והשלכותיו בתוך תעשיית התיירות

אחד מהאתוסים הדומיננטיים בחשיבה המערבית הוא תחושת חוסר
רלוונטיות, ניתוק,תלישות ,פאסיביות והעדר אחריות , איזו שהיא
תפישה בלתי מודעת כאילו והעולם מתרחש מחוץ אלי ללא מגע עמי.
"כמו תייר על העולם, והוא כל כך יפה". בהשאלה והקצנה העולם
משול למוזיאון שאנו נתונים בו,חולפים על פניו,מתבוננים בו
כמעיין גן חיות ועל הבריות האחריות כמעיין חיות שעשעוע או
גלדיאטורים בזירה שאנו

מצויים משיקיפים גבוה מעל, או נכון יותר במימד טרנסדנטלי
דני-דיני. איננו שותפים אמיתיים בהצגה שחולפת אל מול עיניינו,
דוגמא יפה מצויה בטבעה של החשיבה האקדמאית, סטודנט לכלכלה
למשל, לומד כלכלה כאילו והיה זה מדע אובייקטיבי שלעצמו, עולם
חוקים של סמלים וביטויים מופשטים

שלהם קיום כביכול בפני עצמם, והתנהלות כמערכת סגורה והחברה
האנושית נתונה אליה (למעשה זהו דרוויניזים חברתי , טכנוקרטיה
עיוורת והרסנית), מיתוס 'היד הנעלמה' של השוק החופשי מייצג יפה
פרדיגמה תת-מודעת זו.

'הוא מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו.
ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת
עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר
יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה'

(אדם סמית, "עושר האומות", ספר החמישי, פרק שני).  

במהופך לכך עומדת החשיבה המרכסיסטית , עם חסרונותיה אך עם
יתרון בולט בניתוח העולם כתוצאה של פעילות והחלטות אנושיות,
וההפך. אולם כאן מגרש הפעילות האנושית נתון כולו בידי האדם
לבדו .  משמעותה של בגרות בחברה המערבית הוא ראשית להבין את
'דרכו של עולם', לשחק את חוקי המשחק ולא לאחוז בדמיונות
וניסיון שווא, כיוון שמנוסים יעידו כי 'ההיסטוריה הוכיחה כי
כשלו ניסיונות המרד ותורן של האידיאולוגיות מכבר שכח',  זוהי
פרדיגמה קלאסית ושכיחה.. צורת חשיבה זו שורשים עמוקים לה
בפיסיקה הקלאסית בד בבד עם הצדדים החיוביים של בשורת הנאורות
ותקופת ההשכלה מבית מדרשו  



של דקארט, והוא עובר כחוט השני בכל המדינות התעשייתיות. עם
גישה תת-מודעת ומוטעת שכזו אנו מתמודדים בחברה הישראלית,
והקושי עצום. אולם הבעיה מחריפה פי מאות מונים כאשר אנו יוצאים
מהחברה הטבעית שלנו ,שבמידת מה עדיין יש לנו אליה קשר נפשי,
ביולוגי, חברתי, תרבותי וכן עוד תחושת אחריות ושותפות בכל מצב
ובכל תנאי. יחסי הכוחות משתנים לחלוטין במדינה זרה , בה
הנורמות והאתוסים שונים באופן משמעותי. הרעב, העוני, השחיטות,
המצוקה הינם חלק דומיננטי המאפיין אותה, שהקשר שלנו אליה בין
כה וכה ארעי, חולף ותלוש, קל וחומר כאשר אנו שרויים בתודעה של
ניתוק, קרי חופשה ולא חיי יום יום שהינם גם ולו מן המעט מן
השותפות והאחריות. או מבחינת מערכת היחסים המצטמצמת ליחסי
העברת סחורה ושירותים למעשה אנו עוברים לצד השני של משחק יחסי
הכוחות עובד - מעביד בחברה הזרה. מקום שבו החוויה המרכזית
כתייר היא נהנתנית, סובבת סביב סיפוק הצרכים האישיים ומטבע
הדברים גם הניכור עצום הרבה יותר. להוסיף עוד יותר מצב שבו
הקונצנזוס , לא המקומי ולא המתייר אינו עסוק כרוב בניסיון
ליצור שותפות או לקיחת אחריות מכל סוג שהוא כטבו של קונצנזוס
להיות אזוק לפעילות כלכלית שולטת. ביחסי כוחות קיצוניים שכאלה
מתאפסים הסיכויים של הפרט לחוש תחושת אחריות או שותפות עם
התרבות הזרה , המציאות מורה כי כל ניסיון שהוא שלנו לשינוי
מסוג

כלשהו בתוך התרבות הזרה עשוי לעלות חרס בידינו, כיוון שגם
כוחות אלה הבאים מתוך תמימות ורצון לעזרה דוגמת מעשי התנדבות,
לרוב נרתמים גם הם למחול הניצול ההדדי של הסוס והעגלון. מצידו
של הסוס כטבעי לו להיתמך באופן תמידי בהתאם למעמדו הניצחי
כנושא העגלה ולא כעגלון, כאדון, והאחרון, העגלון לתת את העזרה
באופן ארעי - חולף , עד לנקודת השחיקה ומשם יוחלף באדון -
מתנדב נוסף בשרשרת ארוכה של פעילים שלמעשה מייצרים פעילות
התנדבותית תמידית כטבעי לסטטוס המעמדי. התוצאה הצפויה מבחינת
המתנדב היא כאמור שחיקה, ובסופו של דבר חיזוק תחושת הכעס
והתיסכול ובסופו של דבר ,התכנסות חזרה אל עמדת הניתוק, התלישות
והניכור..

אביא אל תוך הדיון דוגמא הממחישה איך יחסי הכוחות התת-מודעים
פועלים לנוכח הפרדיגמה השולטת -  'אובייקטיביזציה וטרנסדנטציה
עצמית לא מודעת', או בפשטות 'אני הנני דני דין'.

להלן נראה כיצד השימוש במצלמה ביחסים נתונים של אני אתה - אני
לז מעמיקים את הניכור

ויוצרים חיפצון של הסובייקטים לשני אובייקטים נפרדים.

תיאור מצב - תייר עומד בפני פלוני בן המקום ומצלם אותו.

המצלמה בדוגמא שלנו משמשת כמכשיר המתווך בין סובייקט לסובייקט.


עינו של התייר רואה חיות, אותנטיות בהתרחשות, הסיטואציה מעוררת
תשוקה ורצון ללכוד את הרגע. בלשון אחרת ,הכוונה תמימה אך אופן
החשיבה השולט - ניכוס.

מעמד הצילום יוצר גירוי אצל בן המקום - בן המקום מרגיש
שמתייחסים אליו כאובייקט של צילום, מוצג מוזיאוני, עושים לו
רדוקציה לתוך תמונה.

פועל יוצא - בן המקום מתרגש מהמעמד (מחמת חיוניתו), מותח את
קומתו, מזדקף לעומת המצלמה ומדגיש את החיוניות התועלתנית שלו -
ובמקרה שלנו, אריגת בד סגול.

פעולה - צילום

תגובה - בן המקום מטמיע בעצמו דימוי של אובייקט. מתנכר יותר
לעצמו ומתמכר לדימוי שלו כמצג ומצפה לפעם הבאה.

תוצאה מבחינת התייר הפועל - התייר קיבל תמונה. אובייקט בתוך
בית קברות אישי של אובייקטים קודמים. התוצאה מוצאת חן בעיניו
וגורמת לו להתמכר לפעילות החיפצון ולרדת לרזולוציות גבוהות
יותר ויותר מפעם לפעם.

התייר, כסובייקט, הופך עצמו לאובייקט של סאדיזם מבחינת מקומו
ביחסי הכוחות של עולם הלז

שוקע יותר בתוך תפקידו בקונטקסט הכללי כאדון החולף על פני
סביבתו המוזיאונית.

בקונטקס החברתי הכללי - משני הצדדים אנו רואים כיצד פעילות
הנראית לעין בלתי מזויינת כאפסית וזניחה כל כך משחקת תפקיד
בכיר בשחיקת האותנטיות משני הצדדים.

בני המקום המצולמים מתרגלים לכך וכאמור מתמכרים לכך יותר ויותר
והולכים ומבליטים מאפיינים חיצוניים של התרבות שלהם בדיוק כשם
שמוציא החלבן את מרכולתו למכירה

וכך החברה האותנטית הופכת לתעתיק של עצמה עד נקודת חידלון
ואבסורד..

הדבר , כמובן , נכון גם כלפי הצד השני, התהליך הוא הדדי
ובלשונו של בובר זו פעילות המחזקת את 'ממלכת הלז'

ראייה והבחנה מצידו של התייר - תייר חדש נבון יותר לצלם, תייר
ותיק ישיר יותר, תכליתי יותר, חודרני יותר בשם מקצועיות התמונה
על חשבון החיות שלפניו.

הראייה והבחנה מצדו של בן המקום - אותנטי ובתולי יותר , מסתייג
יותר מצילום, משועתק יותר מכור לכך

הפעילות הרגעית שתוארה להלן היא רק אבן אחת בתוך גל עד עצום של
אבנים הנקראת תעשיית התיירות , בקונטקס של פעילות כללי ולאורך
ציר היסטורי מתמשך. בנקודה זו יש לקשור בין עקרון זה של תוצאות
סטיכיות של פרדיגמה מערבית קלאסית לבין התובנה המאוחרת בפיסיקה
המודרנית להיעדר אובייקטיביות באשר לתפקיד המרכזי שמשחק הצופה
בתוך הניסוי המדעי ואיך הוא מכתיב מראש את תוצאות הניסוי. וכאן
העמדה הנפשית היא אשר קובעת, אולם ישנם גם יחסי זיקה אחרים
שמובילים מגמה חיובית והפוכה , ושוב ההכרעה היא אנושית
ותודעתית..

התופעות הנדונות לעיל נכנסות לתוך קונטקסט של תקופה כרונולוגית
מסויימת בתהליך ההתבגרות של הנער בתוך החברה התעשייתית ויציאתו
למסע אחרון אולי בדומה לחברה השבטית שבה הוא נשלח אל מעבה היער
כדי ללכוד נמר יש לעמוד על חשיבות שלב ההתבגרות הזה בתוך החברה
הישראלית, שבה הטיול הפך לשלב אימננטי לכמעט חובה  בהפיכתו של
הנער הישראלי לבגיר מן השורה הוא הוא השלב האחרון שבו עוד
ניתזים שבבים של רצונות חופשיים ותשוקה של מרד וניסיון למצוא
אלטרנטיבה. החיטוב האחרון לפני שקיעת השמש וקיבועו של הפרט
כפונקציה בתוך התעשייה. אולי האמבולנס האחרון שמגלה סבלנות
ולגיטימציה כלפי המבוכה, הבלבול וחוסר היציבות שמאפיינים מתבגר
בחברה הישראלית. האנרגייה שמתוכה יוצא הבוגר לתהליך אצורה
בתוכו במשך כל תקופת חניכותו במוסדות הדכאניים השונים החל
מכיתה א' וכלה בשירותו הצבאי, הטיול מהווה את גולת הכותרת,
הנוצה של כתר המלכות בעולם פראי של חירות - דמיונית. כמו כן
השירות הצבא עושה תפקידו כזרז ואולי ככוח מרכזי שהופך את הטיול
לחוויה דומיננטית כל כך בחברה הישראלית. הדיסוננס העצום שטמון
בין הכמיהה לחופש ומציאות הדיכוי בצבא, והיא עשויה גם להסביר
את השימוש המסיבי והאובססיבי בסמים בחוגי מטיילים מתוך החברה
הישראלית והיא דווקא. אולם אנו רואים כיצד ציר התיירות מערב -
מזרח מתפקד אף הוא כאיבר אימננט בתוך החברה התעשייתית הכללית
ותפקיד אחד לו - איפוס הפרט וקיבועו כפונקציה בתוך אחת
מהמערכות הנושמות בחברה האנושית - בין אם בתוך חוגים דתיים
שונים , בין אם בתוך עובד בשוק החופשי ברחבי העולם המערבי.
רבים הסיכויים שמשם הסיבוב לטיול נוסף יחזור על עצמו ובסופו של
דבר תביס תחשות הריקנות את סיבוב התיירות המעגלי הזה והפרט
יקרוס לתוך חברת המקור שלו אל קשרים ביולוגיים כאילו והיה
הטבור חבל שסביבו הסתובב כל העת ברדיוסים עצומים סביב העולם
סופו של הפרט להתייצב באחד מיחסי הכוחות , בעצימויות שונות
ובמקומות סוציו אקונומיים ושנים אך במהות דיכוטומית ואף
בינארית - מדוכא או מדכא. אין בתוך החברה התעשייתית עמדת
ניוטרל - היא חלק מאשליית החופש, לפי טבעו של העולם להעלם
מעניינו בחינת 'עלם'  או בהינדית, מאיה.  


תעתועי המושגים וכוחם במציאות

זכורה לי כערפל אך חדה כתער מימרה ישנה של חבר נבון ואמיץ,

"אין מילה בהיסטוריה כולה שעומק האבסורד הוא שהשימוש בה כ"כ
שכיח ודווקא בשם אותה המילה ותחת כיפתה נעשים מעשים איווליים
ורשעים משידעה האנושות -                      המילה היא שלום


"And so , Education, science & Culture becomes barriers to
that very solution

..as used by so much variety of people to so far away
actions from the original meaning'.


חופש - מהו?

התשובה השכיחה והמקובלת יותר היא - לעשות כל מה שעולה על רוחי

אמת ויציב , אמנם אליה וקוץ בה- .

על פניו התשובה הפשוטה תואמת את ההגדרה לחופש, הרי חופש הוא
היכולת של האדם לפעול בהתאם לרצונות האישיים שלו ללא מגבלות
חיצוניים. אך בבואנו לעסוק בשאלת הרצון מתעורר קושי שבו עלינו
לחשוב בפיכחון. כשאני אומר שאני רוצה לאכול ושאני אומר שאני
רוצה שיאהבו אותי הרצון איננו זהה. בשני המקרים ,ובשני המקרים
יש להבחין משני מקורות שונים לרצון.

האחד, הינו רצון פנימי, מזוהה עם עקרון ההתפשטות של גורדון,כמו
כן עם הנקודה האלוקית הפנימית שבחשיבה החסידית, הוא אותו רצון
של הנפש להתפשט אל עבר הסובב אותה, לאהוב, להזדהות , להרגיש
ולהתרגש וליצור יחסים  של אמת בין הפרט לסביבה, כל עוד אנו
משרתים את הרצון הזה, יבושם לנו , אנו פועלים בהתאם לתכלית
העליונה אנו אדונים לעצמנו באמת אולם, הרצון מהסוג השני, הינו
הרצון לסיפוק הצרכים הגופנים , והוא מזוהה יותר בלשון העממית
כאינטרס של האדם מזוהה עם מגמת הצמצום

הגורדונית, קיים כדי להזין את האגו, או נכון יותר את תחושת
החסך של האגו. מונע בעיקר מתוך פחדים קמאים ומשדר בעיקר כעס
ואגו , הרי לנו כלל יסוד נוסף - הרצון הגופני תמיד בעל
מאפיינים ממכרים , תחושת הסיפוק מהרצונות הללו חולפת כפי
שחולפים גלים. ובכל פעם מחדש כדי להגיע לשיא של ריגוש גופני יש
לצרוך יותר מן החומר האקטיבי. יפה הכלל לגבי השימוש בסמים, כמו
כן לגבי ההתענגות במזונות

מפנקים ועשירי שומן, ולא נשכח את הסיפוק המיני, שכאשר הוא מגיע
באריזה זולה מתוך העדר רגשות עודפים כלפי בן/בת הזוג, הוא עשוי
לא רק לשעמם ונדרשים אקטים שמגיעים לרמה של חולניות ודוגמאות
לכך שכיחות ובמכביר אלא גם עומק התיסכול ותחושת הריקנות שלאחר
מכן ידועה אף ודפים רב מולאו בתיאורים מושלמים של טיב החוויה
והסיפוקים הגופניים וכעת שיש בידנו מסננת להבחנה בסיסית בין
סוגי רצונות שונים, ניתן להבין עד כמה אבסורדית היא המשוואה -
להיות חופשי משמעותו לעשות מה שברצוני כל עוד ואין אנו מבחינים
מהו טיב הרצון ומניין הוא מגיע. וכעת בעזרת חידוד ושכלול המושג
'רצון' בהקשר של חופש, יש לנו לשוב ולבחון את חויית הטיול
ולשאול

עצמנו מהן החוויות הדומינטיות שמקיפות אותנו? מתוך ניסיוני
האחרון אני יכול להעיד בוודאות שהמגמה העיקרית היא סיפוק צרכים
גופניים, חווית הטיול טבועה באופן אימננטי בישיבה במסעדות
והתענגות במזונות מפנקים בזכות הפרשי המטבע בין מדינת המקור
למדינה הזרה. התנסויות מיניות מצויות למכביר שברובן שאלת
הרגשות והאחריות הדדית היא מגוחכת, שבהן האקט המיני הוא לא אחת
על חשבון עולם רגשות שלם שנרמס לטובת האבסת הנאות הגוף וסיפוק
תחושת האגו, גם כאן יהיה נכון יותר לומר תחושת חסך האגו הגברי
, לצערי כך אופן העניינים לרוב. כמובן שאין לשכוח את צריכת
הסמים האובססיבית שהיא חלק שגור כבר

מהמושג טיול והודו ולא לשווא. עדר המטיילים  מהבחינה הזו עובד
כמו בכל שאר התופעות של חברת המון, מחזק את הקונצנזוס לטובת
מגמה לחוויות מהסוג הנזכר לעיל

וכן ככל שהקונצנזוס חזק יותר כך היכולת לעמוד מולו ולסטות ממנו
חלשה יותר. חובה עלי להסתייג ולומר לשם כנות הדיון חובה עלי
להסתייג כאן לבל אצייר תמונה מעוותת ודיכוטומית .

ישנם מרכיבים נוספים רבים שעובדים לטובת הרצון מהסוג הפנימי ,
הריגשי ותורמים למגמת ההתפשטות הגורדונית המיוחלת למשל זמן
למכביר לפיתוח אומנות אישית דומגת ציור ונגינה , מרחבי זמן
עצומים לישיבה בחברותא לשם שיחה, נגינה ומעוף. דיסוננס תרבותי
רב מקופל בתוך המפגש בין תרבותי בין תיירים  שונים ובינם לבין
בני המקום למרות הכל והוא תורם המון לחידוד

הפרספקטיבה , הטלת הספק ובהירות הזהות האישית של הפרט. וכן
היחשפות , אימון ושותפות ואופני פעילות דתיים דוגמת מדיטציה ,
ויפסנה וכן תפילה יהודית שהן דפוסי פעילות חיובים ושליליים בד
בבד ולכך נקדיש דיון שלם בהמשך. מוטיב דומיננטי נוסף באופן
הפעילות של המטייל הוא הארעיות. לרוב הוא נתפש כסוג של חירות
אך אין אבסורד בולט ככמוהו במיתוס מסוכן מסוג זה לצורך הדיון
נקח את השפה כדוגמא יפה שלעצמה וכמשל כללי לארעיות. נניח שאני
נוחת בבנגקוק ורצוני להבין באמת את התרבות בה אני נתון. המכשול
העיקרי והבולט שעומד לפני והוא גם המפתח לתרבות והוא השפה.
מרבית האנשים בתאילנד אינם מבינים אנגלית די צרכם בלשון המעטה
ולרוב הדיון מתמצה בביטוים פשטניים דוגמת "אני רוצה אוכל" או ,
"אוכל" או "כמה זה". יכולת השיחה מצטמצמת לשפת גוף ובקושי
לביטוי צרכים בסיסיים.אולם יגידו מאזינים ובצדק כי בעיה זו היא
פתירה בהחלט. ביכולתי כיום ללמוד את השפה התאית ולרשותי עומדים
כל האמצעים ככל שאתאווה.אולם הכרח כי למידת השפה שתי דרישות
יסודיות לה: האחת, זמן והשניה, שקידה ,שהיא סוג של אחריות כלפי
תהליך מסוים. אולם כמה זמן יידרש לי כדי לשלוט בשפה באופן
בסיסי כדי שאוכל לנהל שיחות בסיסיות עם בני המקום? מתוך
ניסיונו של עבדכם הנאמן בשפה ההינדית שהיא לא פחות פשוטה או
מורכבת מהשפה התאית, ייקח כשלושה חודשים לדעת לדבר באופן שיניח
את הדעת באשר להרכבת

משפטים בסיסיים דוגמת "אני רוצה את זה" , " מה שלומך" , "מה
שמך","אינני רוצה, מחר שלשום "

אולם כמה זמן ייקח לעבדכם הנאמן לשלוט בשפה ברמה הרצויה כדי
לנהל שיחות שמבטאות את הרצונות בגוונים שאותם אני מרגיש בשפת
האם ? אם לוקחים בחשבון את הדיסוננסים והאניואנסים של
הדיאלקטים השונים, את עולם הקונוטציות השלם מאחרוי הביטויים,
את הסלנג , את הספונטיות והטבעיות הנדרשת לשליטה בשפה ובאופן
יחסי מתוך ניסיון לנהל מערכות יחסים בשפה האנגלית שניתן בהחלט
להגיד כי עבדכם הנאמן שולט בה ברמה המניחה את הדעת. עדיין
השיחה באנגלית נשמעת לאחר מספר חודשים של אימון דחוף ,
כמלאכותית, והיא דלה מדי להעביר את הדמיונות הבדיחות
והניו-אנסים השונים. מכאן יוצא שאם רצוני להגיע לרמה הנדרשת

על מנת להבין את בני המקום ובאמת לרכוש הבנות משמעותיות , לקלף
את הקליפות החיצוניות ואת הנימוסים המעקים.הרי זה עניין של
שנים.תלוי ברצון ותלוי בשקידה, אך ללא ספק, שנים.

אולם כתייר אין ברשותי שנים , לכל היותר חודש להימצא במקום אחד
וגם זו הגזמה שיש עמה מחיר ומי שמטייל יודע זאת היטב לכן אין
זה דבר בר - הגשמה בתוך גבולות הגזרה הסטנדרטיים של מטייל מן
השורה , ואף בקושי למשתקעים מבנינו עניין השפה עומד בפני עצמו
אך ברשותכם אאמץ אותו כמשל כעקרון מכונן לטיבם של יחסים בין
אישיים. הרי זהו גם טיבם של יחסים הנוצרים במפגשים ארעיים
ממקומות שונים בצמתי דרכים שונים במהלך הטיול. בהנחה שבעלי
היחסים המשותפים אינם כורתים ביניהם ברית של שותפות ארוכת
חודשים (מה שעשוי להיות נחמד אך מפספס את הרצון להיות "חופשי
באמת" באופן  

שבו תופשים את המושג). והכוונה כאן היא לארעיות מבחינת הזמן
המשותף הנתון לבניית מערכות היחסים. כמה זמן לוקח לקלף את
הקליפות החיצוניות מבחינת הדימויים החיצוניים? כמה זמן לוקח
להכיר אחד את השני כדי לטפס מעבר לשיחות ההיכרות והנימוסין?
כמה זמן לוקח כדי להרגיש בנוח וטבעי אחד עם השני ולהכיר אחד את
השגעונות של השני , המצוקות החששות המחסומים והעכבות? (וכל זאת
עם

הסתייגות חדה מבלי לבטל את המשמעות שבמפגשים אפילו רגעים
שלעיתים עשויים להשאיר חותם ולתת השראה ארוכת טווח וגם זה דבר
ידוע). ובהשאלה חיונית ממדע הגיאולוגיה - -  

"Every geologist knows that the major changes in the earth's
surface are gradual &

Earth quakes are trivial in comparison to them"

מכאן אנו למדים כי בהכרח סוג הפעילות טיול מאפשר לנו תמיד רק
היכרות מסוג מסויים, ואינו מאפשר העמקה של יחסים בין אישיים
מעבר לקליפות החיצוניות של הדימויים והעכבות השונים.

להוציא חוויות ומפגשים שעשויים ללא ספק להיות לעיתים השראתיים
, משמעותיים וכן עשויים לגעת עמוק.

שאלת הדת לנוכח השקיעה בסבכי הג'ונגל של מלאכים ופיות

הינדואיזם, היא דת סבוכה , עתיקה ומורכבת. ראשית חשוב לציין כי
קטונתי ביכולתי כעת לערוך

דיון מקיף או יסודי בעמקי המחשבה והאמונה ההינדית, אך בכל זאת
רצוני להביא לכאן רשמים מן המציאות העכשווית בהודו ולקחת אותם
לתוך הדיון שעיקרו מהותה של דת בכלל והדת היהודית בפרט. לכל
אורך שהותי בהודו הייתה ניכרת עלי תחושה אחת שהקיפה אותי בכל
אשר הלכתי, והיא תחושה של העדר נוכחות של המקומיים בתוך החיים.
פאסיביות והימצאות חזקה בתוך דפוסי מחשבה מיתיים, דתיים. להלן
אביא לדיון מספר רשמים וראיות לכך,

אחד הדברים הבולטים ביותר הוא רמת הזיהום וכמויות האשפה
הגבוהות המצויים ברחובות. בהודו עצמה ובעיקר בערים הגדולות
המוני אנשים חיים ברחובות, הנגזרת של שני העובדות הללו יוצרת
תמונה קשה של המוני אדם החיים בסמוך לערמות של אשפה ובתוך תנאי
חיים ירודים מבחינת התנאים הפיסיים. ללא ספק זוהי בעיה יסודית
במציאות העכשווית של הודו, ולרגע אחד מבלי לגלות מעורבות בשיחה
הפוליטית המקומית זוהי וודאי חלק מהותי ממנה ומנת חלקם של
גורמים נוספים על ההיקף הסוציו-אקונומי, פוליטי והיסטורי. אך
לדעתי יש לנסות ולהבחין בקשר עבותיים בין עיקר האמונה
ההינדואיסטית לבין הנצחת המציאות העכשווית להוציא כוחות
כלכליים - פוליטיים שככל הנראה גם להם זיק של אחריות בעניין.
במהלך ניסיוני לדלות את דעתם של עוברי אורח ותושבי המקום בערים
והכפרים השונים, חרף הקושי בגישור השפה , נדהמתי אישית לגלות
כי לחלק ניכר מהחברה ההודית תמונת המצב בהודו היא ורודה הרבה
יותר כפי שהיא נראית למתבונן מן החוץ. מתגלה כי הבעיות
החברתיות - כלכליות - סביבתיות ברחוב ההודי שללא ספק כבר
זועקות חמאס וקשה להתעלם מהן, אינן בכלל החלק הארי מתוך ראיית
המציאות של בן המקום המצוי. לפי זוית עינם, הודו יפה , קסומה
וייחודית פשוט כיוון שיש 'רוח טובה ' השורה על האנשים, יש איזה
שהוא אושר פנימי הסמוי כנראה מעינו של המתבונן מהחוץ והוא מפיח
בהודו רוח של קסם וצובע את המציאות בצבעים ורודים ולבבות
מעופפים. בלשון אחרת לפי עינו של המקומי אין תנאי הקיום
הפיסיים פקטור משמעותי כל כך בתמונת המציאות. דברים עשויים
להשתנות רק במידה והן ייהפכו למחסום בלתי עביר. ראייה פשוטה
לכך היא נהג ריקשה מקומי, עשוי לנהוג שנים רבות באותו כלי רכב
מקולקל שבכל פעם שירצה להניעו יאלץ לפתוח את המנוע ולהניעו
ידנית. במקום לתקן זאת פעם אחת ודי ולחסוך כאב ראש של שנים
במיוחד אם זה עיסוקו העיקרי רוב שעות היום. מבחינת נהג הריקשה
הבעיה עדיין לא הגיעה למדרגה שהיא מהווה מחסום. ברגע שהמנוע
ידמים ויסרב להתניע בכל דרך יאלץ הנהג להכניסו למוסך. כלומר
התיקון היסודי יבוא רק בדיעבד ורק מתוך אילוץ. רוב האנשים ככלל
לא יבזבזו אנרגיה כדי לשנות את המציאות. הם פשוט יעברו ליד ,
התקדמו ככל שניתן בכל סדק ופירצה קטנה בכביש , ברחוב או במשעול
בין אם זה בשוליים בין אם יש מפגעים תברואתיים וכיוב'..

דוגמא נוספת מתוך המציאות בהודו היא אופן התנהלות התחבורה ,
לצערי ושמחתי בדיעבד עבדכם הנאמן שהה מספר חודשים בהודו רכוב
על אופנוע מסוג 'הנפילד מלכותי' ומתוך כל המעקשים בדרכים מסקנה
אחת יפה כאן , נסיעה בכבישי הודו היא חרוף נפש של ממש, ההודים
נוהגים בפראות , יעקפו כל עוד יתאפשר מרווח פיסי ללא קשר
למציאותו של נתיב תעבורה, ידחקו את החלש ויבעטו אותו החוצה מן
הכביש אם זה מתאפשר , וכן הכלל אחד והוא פשוט - מי שלא מעז ,
נתקע , למי שיש יותר ברזל, ידו על העליונה. ההודים לא יחששו
לצאת לנסיעת לילה גם אם הכביש חשוך וגם אם חסרים פה ושם שני
פנסים קדמיים לרכב, ההודים לא יחשבו פעמיים אם כלי הרכב מסוגל
להכיל חמישה מקומות והם למעשה עשרים, אין בהודו מה שקרוי
'תשתית' , לעיתים יימצא כביש ולעיתים תל-אבנים משוטח,לעיתים
תרכב בתחושת שקט זמנית בת 15 דקות על כביש מהיר שלפתע עשוי
מאוד להפתיעך בור או סוף זדוני של כביש ללא התראה או סימון
כלשהו או יכולת בכלל לזהותו.  גם כאן בולטת התחושה של זילות
חיי אדם ואכן לא אחת מקפדים את חייהם בני המקום או תיירים
בכבישים ההודים הבלתי שפויים.

העיר ורנסי היא המרכז הדתי המרכזי ואולי המקום הקדוש ביותר
בהודו כולה , הודים באחרית ימיהם

מגיעים מכל רחבי הודו כדי להמתין בשקט למותם ולזכות בטקס שרפת
הגופה על גדות הגנגס. נהר הגנגס הוא הנהר המקודש ביותר להודים
ולפי האמונה הוא למעשה המשך השיער של האל-שיווה. רבבות רבים של
מקדשים מצויים על הגתות (במות למטרות פולחן דתי) של שפת הנהר,
ההודים מאמינים שטבילה בנהר

מטהרת את הגוף והנפש. ויחד ממש עם זאת הגנגס הוא הנהר המזוהם
ביותר בעולם, ישנם סוגים

מסויימים של גופות שפשוט נטמנות בנהר כאשר חבל כורך אותן עם
אבן גסה לשם שקיעתן, לא אחת קורה כי נשמט החבל והגופה צפה על
פני המים כך שהמתרחץ בנהר לא אחת עשוי להיתקל בגופה נרקבת
במהלך שחיית-הבוקר. עולה מבדיקה פשוטה כי כמות החיידקים שפושה
בנהר היא בקירוב פי ארבעת אלפים מונים מקו המקסימום של תקן
איכות המים. ישנם רבים המביטים מן החוץ ומסבירים את פשר
ההיגיון בכך שההודים עצמם 'רגילים' לתנאים הללו ולפיכך גם אינם
סובלים מהזיהום הרב. ואילו זו שטות גמורה כיוון שיש גבול
לסיבולת של הגוף האנושי, למעשה הודים רבים סובלים מבעיות של
זיהום ונושאים מחלות רבות עקב הטבילה בגנגס והעובדה האמיתית
היא שלמרביתם אין את הממון הדרוש לטיפול רפואי במקרה הזה, ואף
ההיפך , הם ממשיכים בפולחן הטבילה מתוך תקווה שזה ישפר וירפא
את מצבם. הדיסוננס העצום הזה בין המצב האמיתי בו הנהר האומלל
הזה נתון , לבין האופן שבו תופשים אותו הוא סימבול מרכזי בהבנת
החומרה  בהפרדה בין גוף לנפש וכן הסכנה בהיתפשות לדפוסי חשיבה
מיתיים (מיתולוגיים) מתוך אמונה דתית.

רשימת הדברים שהופכים את החיים בהודו לחוויה קשה הינה ארוכה
מאוד ויעיד על כך כל מי שנשאר לגור ברחובותיה הצפופים של ורנסי
לתקופה המזכירים יותר עיר בימי הביניים שבה האנשים דחוקים יחד
עם הבהמות בצפיפות איומה ובהעדר תנאי מחייה בתוך משעולים צרים
ואינסופיים. סך כל החוויות בהודו מסתכמים אל תוך מסכנה שאינה
איזו שהיא נגזרת פילוסופית מתוך תיאוריות ריקא אלא פשוט לפי
היקש מחוויית המחייה בהודו. מעינו של בן המקום, אין טעם עליון
מועדף לחיים בתצורתם הנוכחית. החיים נעדרים מימד של 'קדושה'
(כיוון שבהינדואיזם יש להיכנס אל הקדושה ולא להכניס אותה אל
המציאות) שלעצמם והם נתונים בתוך חוליה כחלקת משרשרת ארוכה
וסיזיפית של גלגולי נפשות . ישנם עקרונות נצח בתפישתו של
ההינדואיסט המצוי החזקים הרבה יותר מהמציאות הנתונה וידם על
העליונה, עקרון הקארמה, שעיקרו הוא עיקרון של שכר ועונש ומעגל
סגור של אנרגיה של מעשים. מחזק מאוד למעשה את ההפרטה של החברה
מבחינת האחריות החברתית, לעיתים אין טעם להתווכח או לנסות
לשנות מישהו אחר , זוהי 'הקארמה שלו', וזה מטבע לשון די נפוץ
בשפה העממית שמשקף את ההשלמה ואוזלת היד לנוכח מעשים פגומים כי
בכל אופן מה שזרעת זה מה שתקצור וזהו עקרון נצח של הקארמה ואין
טעם לשום פעולה שנגד המציאות.

ככל שתנאי הקיום נעשים קשים יותר כך מתחזקת האמונה הדתית ועמה
התלות בגורמים חיצוניים החנים והדנים כל דבר למקומו וכן משמעות
החיים העכשוויים הולכת ומתאפסת עד כדי תחושה של פאסיביות
ואפתיות מוחלטת וכן הסיכוי ליצור פעולה של ממש אל מול המציאות
הולך ומתגמד.

בתוך הקונטקסט הכללי של רוח התקופה ומיזוג התרבויות המאפיינים
של אורח החיים בהודו ממקמים אותה על הקוטב הקיצוני על הציר רוח
- חומר אל מול תרבות המערב בגילויים הקיצוניים של בקצה השני של
הציר. בהשוואה ליסוד האמונה ההינדית בתרבות המערב כביכול ניכרת
תחושה של קדושת החיים, תנאי החיים בתרבות התעשייתית נוחים ויש
פולחן סביב התענוגות והסיפוקים הפיסיים.הללו עומדים בשני קטבים
מנוגדים רק לכאורה וזו רק הקליפה החיצונית של תנאי המציאות.
אתעכב מעט על הנקודה הזו מתוך ניסיון לחשוף את האבסורד הטמון
בכך. הודו של היום היא לא רק אחת המדינות העניות בעולם, אלא גם
אחת המדינות החומרניות בעולם. מעיין 'עולם בתוך עולם'. בתוך
הממדים העצומים של הערים המתועשות בהודו ניתן לראות רבדים
רבדים של קיום, מעיין שכבות שונות של קבוצות חברתיות המופרדות
תודעתית על ידי שלטון הקאסטות החברתי ועם זאת מתקיימות הקבוצות
בכפיפה , בצמוד ובסמוך אחת לשנייה בעת ובעונה אחת. וזהו שילוב
ייחודי של אתוס שלטון הקאסטות יחד עם התפשטות התיעוש
הקפיטליסטי בתוך מגמת העידן הנוכחי. בתוך הקונטקסט הערכי של של
העדר קדושה לחיים העכשויים מתקיים מפגש מעניין עם הקפיטליזם,
נדמה כאילו שהקפיטליזם הינו איבר חיוני, אורגני ואימננטי ,
מעיין פועל יוצא של הישות ההודית שהחברה ההודית מאמצת אותו ללא
מאבק, אלא מתוך כניעה והשלמה מסויימת. על אף שהקפיטליזם עצמו
מצוי על הקוטב המנוגד על הספרטרום חומר - רוח. האבסורד הוא בכך
שהחברה התעשייתית מבחינה ערכית גם היא בתוך קריסה עצמית פיסית
ומגלה מאפיינים של מאזוכיזים, זהו היקש שגם הוא אינו תיאוריה
בעלמא אלא עובדה קיומית שהיכן שמצוי שלטון תעשייתי מצוי גם הרס
סביבתי במגמה חדה אל הבלתי הפיך יחד עם הקצנה של הפערים
החברתיים ומשבר ערכי פנימי בתחושת העדר משמעות וגילויי אסקפיזם
רחבים שעליים עמדנו בפרק הקודם בהקדמה לרוח התקופה הנוכחית.

נדמה לעיתים כי במדינות אירופה מתפתחת מודעות סביבתית ורגישות
אל מצוקת הפרט אולם אנכי סבור שזהו רק שובל של כיבוי שרפות
המלווה את ההקצנה במימדי השבר כפועל יוצא שלו ותפקידו הוא רק
למתן ולעכב את התוצאות הצפויות כל עוד האתוס של החברה
התעשייתית יישאר אתנוצנטרי ויושתת על יחסי ניכור, תיעוש
,חיפצון ותועלת. אך מדהימה היא המסקנה ששני הקטבים המנוגדים
האחד לשני, האחד המצוי על הקוטב של פולחן החומר והחיים
העכשויים והשני על הקוטב של פרישות , דלות החומר ועיוורון
לחיים העכשויים, ניכרים בסופו של דבר באותם תנאי קיום ומובילים
לאותן התוצאות , הרס סביבתי , פערים חברתיים עצומים ובסופו של
דבר מבחינה מהותית , ניכור של האדם מעצמו.

בחברה ההודית סימפטומים של מוות הינם ישירים וצועקים מתוך
ההזנחה של תנאי המציאות החומריים ואילו בחברה המערבית
הסימפטומים מצויים בעיקר באופן עקיף בנקודת הקריסה העתידית
שהולכת ומתקרבת בצעדים מהירים וגם היא מתאפיינת באותם
הסימפטומים. ענינו עדות לסימביוזה ייחודית שנוצרת על הצומת בין
התרבויות , בין אם באימוץ קודים 'רוחניים' מן המזרח על ידי בני
המערב ובין אם באימוץ קודים קפיטליסטיים על ידי בני המזרח, זה
צעד אחד קדימה בתוך הדיאלקטיקה התרבותית הייחדית לתקופתנו והיא
מולידה יישות חדשה, מטושטשת מסימני היכר אתניים ובעלת אופי
קוסמופוליטי ומייצרת הרס שעתידו הלא רחוק היא תגובה אלימה בלתי
הפיכה מצד הטבע שתפקידה הוא קריאה לפיכחון.

הניסיון כאן הוא להתחקות אחר מגמה כללית ולהבין את הכוחות
הגלובלים הדומיננטים ולא על חשבון כניעות לפאסימיזם או ניהליזם
מכל סוג שהוא. מוטל עלינו עתה להסיק דבר מתוך דבר ולהתחקות אחר
נקודת שיווי המשקל , לזקק את מידת הטוב שבתוך יישויות העל מדע
ודת ולבנות חיים לאורן.  

לפיכך הצעד הבא הוא ניסיון לזקק את המהות החיונית לאדם שעברה
בתוך הקודים המסורתיים מקדמת דינא עד ימינו מבלי ליפול אל
השוליים ולהיתפש אל הצורות שלה.

שאלת היהדות על רקע משבר התקופה הטרופה

אם ננסה לזקק את האתוסים המכוננים בתוך התרבויות הדומיננטיות
אנו עשויים לראות כי האתוס השולט בתרבות המערב הוא אתנוצנטריזם
ואילו במזרח הוא תאוצנטריזם, נעמוד ראשית על טיבו של זה
האחרון.

הדת ההינדית , היא כאמור עמוקה ושורשים לה מקדמת דינא וללא ספק
יש בה יסודות חיוניים הראוי ולנסות לחטב אותם מתוך עובי הקורה.
הדת ההינדית בדומה לכל הדתות המונותאיסטיות , רואה כי כל
גילויי המציאות אינם אלא היטלים של יישות אחת, התפשטות של אור
עליון , נצחי , קדום ואינסופי והוא מקור הכל, הנקרא ברהאמן.
כאמור כל אותם אלים והצורות האינסופיות הקיימות של עבודתן אינם
אלא היטלים שונים של האל האחד ומשקפים מאפיינים וצרכים אנושיים
שונים בהתאם לתנאים הזמן והמקום המשתנים.  עיקר השוני בין
ההינדואיזם ליהדות טמון בכך שבעבודת האל ההינדית הפרט מביא
עצמו אל נקודת קדושה , או נכון יותר מתרגל במשך תהליך של שנים
(דהארמה) פעילות מדיטטיבית שתפקידה הוא להביא לידי מוקשה (בשפה
הבודהיסטית , נירוונה, בשפה היהודית, גאולה במובן הכללי או
מידת אישית של צדיקות וקדושה). דומה כי הפרט נשאר בתוך חוג
סגור במסגרת ההארה שלו ואינו מביא את האור לתוך תנאי החיים
העכשוויים.  המסקנה המתבקשת והיא עומדת בבחינת רושם בלבד
(ותפקידי כאן הוא להסתייג מלחרוץ דין אחד כיוון שידע שברשותי
מסויים ודרוש מחקר מעמיק יותר כדי להביא מסקנות יסודיות יותר
ייתכן שדברים דברים בנקודה בה אני עומד סמויים מעיני). כי
האתוס ההינדי מעמיד הפרדה בין גוף לנפש ואינו מבקש ליצור מלכות
ביניים, כלומר לנסות ולאזן בין עולם של חולף של קיום זמני לבין
עולם של נצח אלא לפרוש ולצאת אל תוך עולם הנצח על חשבון העולם
הזה.

היהדות לעומת זאת ניחנת בגישה שונה והיא "תיקון עולם במלכות
שדי", כלומר ניסיון ליצור איזון בין "עולמות עליונים" ל"עולמות
תחתונים", תפקידו של הפרט ביהדות הוא להביא את התיקון ולמשוך
את האור האלוהי אל תוך העולם ולא לפרוש אליו,  "אל תהא פרוש.."
ואל תפרוש מן הציבור" (פרקי אבות), לפי הניסיון היהודי, כל
מעשה שעושה האדם בעולמו הוא ניסיון לגישור ולתיקון , פעולה של
העלאת ניצוצות אל הקדושה , על כל פעולה שמעורבת עם המציאות יש
לשאת תפילה , שעיקרה הוא זיכוך החומר , זיקוק האנרגיה האלוהית
שבו , הכוונת תכליתו ממצוי סתמי אל שם - שמים .

לפיכך המידה הנכונה לאור הגישה היהודית - חסידית היא בניין של
קהילה חברתית לאור האמונה באל אחד. אימוץ החיוניות של עבודת
השם אל תוך תיקון הפגמים והליקויים החברתיים - סביבתיים, כל
פרט מתוך מקומו ובתוך תכלית המיועד לו ולו בלבד. אולם אנו
מתבקשים להיזהר מאוד פן ניפול לקלות ראש וננסה לאמץ לעצמנו
"תרופת פלא" , אין חברה לאורך כל ההיסטוריה האנושית שהיא
אידיאלית , או שצועדת בנתיב כזה באופן שיספק לנו תעודת ביטוח
כאילו וכל שעלינו לעשות הוא להרשם לשורותיה. אך ישנם מספר
מאפיינים שליליים שלצערי עוברים כחוט השני כמעט בכל הדתות
ואינם פוסחים על הדת היהודית וראוי לנו לבחון אותם.








היתפסות שכיחה לאתנוצנטריזם

היהדות , בעיקרה היא תאוצנטרית , או מונותאיסטית , והיא שוללת
כל גילוי של עבודה זרה, וזוהי אבן יסוד ביהדות שיש לה השלכות
רבות , ולדעתי לא אחת סותרות את אופני הפעילות הדתיים המקובלים
סתירה יסודית שיש בה משום כפירה בעיקר.

לא אחת עולים הטיעונים הבאים מפיהם של יהודים מאמינים- "השפה
העברית היא שפת המקור הראשונה בעולם" , "ארץ ישראל עומדת במרכז
העולם הקדמון והמודרני לאורך ההיסטוריה" , "היהודים הם החכמים
בעולם" , "כל הדתות האחרות בעולם - אליליות , פרט לזו שלנו"
("כי כל אלוהי העמים אלילים , ואלוהים שמיים עשה"  שם צ"ו,
ערבית לשבת) וכיוצא בכך עוד שורה של ביטויים שמשמעותם היא אחת
- הלאום היהודי עומד במרכז ההוויה , וזה לעניות דעתי , כפירה
חמורה בעיקר האמונה היהודית. כדי באמת להיות נאמנים לאמונה
ולקב"ה , ולו בלבד, עלינו לוותר על כל ניסיון למקם את עצמנו
באיזה שהוא תפקיד מרכזי בהתהוות ההיסטוריה , זהו חטא ידוע מראש
וקדמון של גאווה עצמית. בהסמלה מושאלת לכך העולם המערבי בראשות
הממסד הנוצרי האמין כי כדור הארץ מצוי במרכז היקום , זו הייתה
תולדה של תהליך חשיבה כל כך טבעי לאדם עד כי במרוצת הזמן התברר
עד כמה הוא חושף את האבסורד ואת הליקוי בתפישה העצמית שלנו.
במרכז אמונת הייחוד מונחת ההכרעה כי יש מצוי אחד בלבד, אינו
מכיל מורכבות, מעל המציאות ובתוך המציאות, קודם ומעל הזמן,
והוא מקור המקורות , רק הוא הש"י. את המוטיבים הצנטריים הללו
יש לנתב לכיוון עבודת השם האמיתית ולא לאמץ מאומם מכך כלפי
עצמנו. לכל בריה וכל קבוצה אנושית יש מקום ותפקיד וחלק מהאור
העליון בהתאם לנקודה הספיציפית בה הם מצויים, מקום וזמן, ובתוך
כך אין העדפה למקום מסויים או קבוצת אדם אלא יש ייחודיות שהיא
של קבוצת אדם מסויימת . את ארץ ישראל יש לראות ייחודית לארץ
ישראל מבחינה פיסית , מבחינה רוחנית ומבחינה היסטורית. אך אין
אמונה זאת מבטלת

אמונות של עמים אחרים ובאופן השמור והמכובד להם גם להם אמונות
שלא לנו לשלול אותם אלא בתוך שותפות אורגנית שיש בה משום סיג
ושיח משותף ארוך טווח (הלגיטימי שיתהווה בינינו לבין האומה
הערבית). אין ליהדות 'מונופול' על הנבואה האלוהית או על קניין
רוחני כלשהו.

חשוב לציין שמתוך הדברים האמורים לעיל אין ליפול לקוטב השני ,
שהוא הרלטביזים , שבו אין יכולת או טעם לפסוק או להדיין על
האמת במסגרת שיח בין לאומי בין אישים או בין קבוצות. כמו כן
אין טעם ליפול לקוטב שבו אין ייחודיות לעם ישראל בתוך
ההיסטוריה האנושית, ודאי שיש טעם ותכלית ייחודית

לעם ישראל אך אין היא התכלית וההטעמה היחידה המצויה בעולם
וכבודן של כל הבריות במקומם מונח.

כוחו של 'הצו האלוקי' - ניצחיותה של התורה וטעויות נוספות

זו אחת הסוגיות הקשות במחשבת ישראל, אנסה להתמודד עם השאלה הזו
מתוך הכרה במגבלותי והסתייגות מפסיקה חד משמעית.

התפיסה המקובלת בלשונו של היהודי המאמין היא כי "משה קבל תורה
מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים
מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה" (מסכת אבות פרק א') . כדי לעמוד על
הדבר יש לעסוק בשאלה בהקשר רחב יותר. ידוע לנו כי התורה עצמה
עשירה בסיפורים המגוללים את קורותיו של עם ישראל , שבהם לא אחת
הושע העם על ידי הקב"ה בדרך של נס וכן התורה עשירה בסיפורי
ניסים. ואילו עיקר העניין הוא כי התורה אינה ספר היסטוריה
ואינה עתודה מדעית מדוייקת. וכאן טמון ההבדל כולו בין מדע ודת.
אין הדת ובכלל מגמתה הוא להעביר לנו מידע כלפי ההיסטוריה או
כלפי המחקר המדעי , אלא התורה היא קובץ סיפורים בעלי מגמה
מסויימת והוא לימוד סנגוריה כלפי מהות האמונה ומהות היחסים בין
האדם לבין הקב"ה. ובכל זאת כיצד יש להגיב לקביעות שונות במסורת
ישראל וכן בכתובים שלא עומדים בכפיפה אחת עם השכל הישר, עם
אופן ההתנהלות הטבעי של הדברים. רבים מהמאמינים עצמם ישנסו
מותניים מתוך מאמצים כבירים לשכנע כי יש אנלוגיה מושלמת בין
התורה למדע וכי כל סטייה משמעותה פיגור יחסי של המדע לעומת
התורה כי הרי התורה נצחית והיא תעודה אלוהית בדומה לספר הדרכה
לפועלו של האדם. כאן לדעתי יש להבחין ולהבדיל עיקר מהותי ביסוד
האמונה.

'כל הקדושות, ארץ ישראל, ירושלים והמיקדש וכו', המה רק פרטי
וסניפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה. . . ואל תדמו כי המיקדש
והמישכן הם עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם-יתברך שוכן בתוך
בניו, ואם יעברו בריתו, הוסרה מן המישכן ומן המיקדש כל קדושה
והמה ככלי חול. הלוחות "מכתב אלוהים" גם הם אינם קדושים בעצם,
רק בשבילכם שאתם שומרים אותם; וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, הם
נחשבים לכלי-חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם. . . סוף דבר אין שום
ענין קדוש בעולם, רק השם-יתברך הוא קדוש ולו נאווה עבודה, וכל
הקדושות אינן אלא מצד הציווי שציווה הבורא לבנות  



מישכן, ולהקריב קורבנות לשם-יתברך. . . כי אין בשום נברא שום
קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל את התורה כפי רצון הבורא
יתברך. עוד נראה (לגבי הר-סיני) כי על-ידי מעשה גבוה לא נתקדש
שום דבר, רק בהקדישו האדם'.

ר' מאיר שימחה

אין בתוך העולם הזה מושאים שהינם נצחיים. העולם שלנו מטבעו הוא
ולפי האמונה בנוי על קצה החוד של ההשתלשלות האלוהית והוא עשיר
בריבוי, ארעיות, ועומד כגרגר של חול מתוך מקור הנצח. כל ניסיון
לזהות מושאים שונים כקדושים ולהתייחס אליהם כאל מוחלטיים
וכדיבר אלוהים הינם היתפסות לעבודה אלילית. אין אדם קדוש ואין
חפץ קדוש. קדושה במשמעותה המקורית מציינת קצה של תהליך,

על ידי הזיווג של האדם עם המושא הנתון לא לשם עצמו ולא לשם
החברה אלא לשם שמיים בלבד הוא עושה פעולה של תיקון המכוונת אל
הקדושה המצויה באינסוף ואנו מתאווים אליה ושואפים להאיר ממנה
כמה שיותר בעולמנו על ידי מעשה התיקון. וגם כאן יש להבדיל אלף
הבדלות, התורה עשויה שיהיו בה דברי נבואה וחכמה באורו של הקב"ה
ובהדרכתו. ולכן יש לה ערך רוחני גבוה מאוד, אך התורה נכתבה
בהתפרש על תקופה של למעלה מאלף שנה ולאחר מכן נמסרה מדור לדור
מתוך מסכת שלמה של העברת מידע לדור אם בעל פה ואם מאוחר יותר
בכתב , ובמהלך הדרך בהכרח ומן ההגיון הבריא שנפלו בה טעויות
וכן התכנים עצמם עומדים מתוך השגה מסויימת של העולם מתוקף טבע
ההשגה האנושית

וכן מגמתיות ודווקא מתוך הדבקות והתמימות ישנה סכנה של נפילה
לפולחן של מושאים והעצמת ארועים היסטוריים לשם הדגשת המגמה
הדתית הכללית. ולכן סביר מאוד להניח שהארועים המתוארים בתורה
עצמה אינם מבוססי שקר , אלא הם סינתזה של אמונה ביכולתו הנצחית
של הקב"ה וניסיון ללמד סניגוריה על גישה זו , יחד עם ארועים
היסטורים מכוננים שכנראה התרחשו באופן 'טבעי' יותר שתואם יותר
את השכל הישר בהתאם למרבית ההתפתחות ההיסטורית - אורגנית. לכן
עלינו לזקק את האמונה מתוך המסננות האנושיות, מחד ללמוד ,
להבין דבר מתוך דבר מבחינת זיקוק המסרים והתובנות ולהתבשם
מדברי הנבואה העמוקים המצויים בכתובים, ומאידך לא לתפוס את
מכלול הכתובים כדברי אלוהים חיים כי בכך מצוייה סטיה מן העיקר
(כלומר, מאמונת הייחוד) וכתוצאה מכך נולדים עוורונות ודפוסי
חשיבה מיתיים כלפי המציאות , ראה את המשל של ההינדואיזם ונהר
הגנגס בעניין זה. אדם

המאמין אמונה פנימית , בלתי תכליתית במציאותו של הש"י, אינו
זקוק להוכחות, אינו זקוק למופע פעלולים פירוטכני על בימת
ההיסטורי כדי להשתכנע כי השם הוא כל-יכול וידו בכל. אין צורך
בהתערבות 'כירורגית' של השם כדי להכיר במציאותו אלא ההפך הוא
הנכון, האמונה היא פועל יוצא אורגני מתוך טבע שלטונו, מתוך
טבעם של התפתחות הדברים על פני האדמה אנו למדים ראשית על
מציאותו של הקב"ה, דווקא מתוך חשיבה ראציונלית אמפירית אנו
עומדים נבוכים מול האבסורד של חוסר יכולתנו לדעת ההולך ומתעצם
ככל שאנו מתבגרים. דומה כי בבסיס כל דת נעשה שימוש
במיסטיפיקציה של אישיים ומאורעות היסטוריים כמכשיר על מנת
לשכנע את קהל היעד בעליונותו ושלטונו המוחלט של האל.  בנצרות -
חזרתו לחיים של גיבור העל ישו והפיכתו לדמות על - אנושית,
באיסלאם - מעליליו ופעלוליו העל אנושיים של מוחמד הנביא. ובכלל
ספרות הדת הכלל עולמית החוצה דרך תרבויות רבות ומגוונות עמוסה
לעייפה בכרכים עבי כרס קרי 'ספרי קודש' המתארים מיתולגיות
אגדתיות שלמות שאין אף לא טעם ולו מן הפעוט להבינם כאירועים
היסטורים אמפיריים.. פ

באשר למיסטיפיקציה של התנ"ך כמרכז והשורש התרבותי של העולם
בכלל והיהדות בפרט, הרי זו תאוצנטריות גאוותנית וסטייה גמורה
ממהות אמונת הייחוד, כותב לייבוביץ:

"נוסף על כך יש בביבליולאטריה זו, המעריצה את התנ"ך  שלא
במשמעות שהיתה לו ביהדות, צירוף משונה של כפירה דתית עם
מנטליות נוצרית: של כפירה - באשר היא מרוקנת את התנ"ך ממשמעותו
הדתית, ושל הנצרות - באשר זו מראשיתה נאחזת בתנ"ך דוקא כדי
לנגח בו את היהדות. כשירה וכספרות ודאי יש גילויים בספרות
העולם העולים על כתבי המקרא ; כפילוסופיה - אפלטון וקאנט
חשובים מהם, כהיסטוריה - תוקידידס מעניין ומעמיק מהם ; ואילו
מתוכן מוסרי מרוקן המקרא ע"י התיאוצנטריות שלו - העמדת האדם
מול האל ולא מול האדם, וכאמצעי חינוך למוסר אולי "אנטיגונה" של
סופוקלס או תורת-המידות של קאנט עולות עליו."

(http://213.8.106.62/leibowitz/leibarticles.asp?id=18, "
(פרופ' י. לייבוביץ, 'קדושתם של כתבי הקודש'

התורה היא רלוונטית וערכה החינוי הוא בדבר מרכזי אחד - בערכה
הדתי - ערכי, כלומר באופן שהיא מלמדת אותנו על מציאותו של הש"י
ועל טיב היחס בין העם היהודי לבינו י". ועל כן עלינו להעמיק
בכל מחזור למידה מחדש ולהבין את המשמעויות הסמויות מן העין ,
ומהבחינה הזאת התורה משולה לחכמה, כיוון שנכתבה ברוח אמונה
והיא קובץ מהימן ללמידה על טבעה של אמונת הייחוד כפי שהיא
משתקפת  לאורך הדורות ביחס בין עם ישראל לבין נביאיו ויותר
מכך.  (בניגוד לגישה שגורסת כי הוא הוא קובץ  



אלוהי - טרנסדנטלי), ממנה יש להסיק , לבור , לברור , ולהוציא
את העקרונות המכוננים על טיבו של האדם , מאפייניו וטיב הקשר
שלו עם הקב"ה, זוהי מדרגת הבינה , ובסופו של דבר להשלים את
פירות הבינה, התובנות עם העמדות והמציאות הספיציפית של כל פרט
הלכודה במקום וזמן מסויימים , זוהי מדרגת הדעת , הנמוכה אך
החשובה שבתוך תהליך התיקון, והיא ההלכה שבה נדון בפרק הבא.

שאלת ההלכה ובניין החברה היהודית בארץ ישראל

להלן אנסה לעמוד על טיבה של ההלכה ולתת את דעתי על כמה מבעיות
היסוד שבה בעת שלנו.

ההלכה היא ללא ספק אחד היסודות ואבני הבניין המרכזיים ביהדות
פשוט משום שהיא מעצבת את אופני הפעילות האנושיים היום-יומיים,
והוא היחידי ששומר על זהותו של העם כחטיבה נפרדת. אולם קושי רב
טמון בשאלה כיצד יש לעמוד על המתח בין עיצוב והתפתחות אישית של
כל פרט בחברה לבין הרצון לשמור על זהות כללית לאומית אחת, כי
הרי ישנם אינסוף דרכים לעבוד את השם ומן הראוי שכל פרט ופרט
יבור לו את דרכו הייחודית

"פעם בא רבי דב בער מראדושיץ לפי רבו 'החוזה' מלובלין וביקש
ממנו : 'ילמדני רבנו דרך כוללת בעבודת הבורא !' השיב הצדיק:
'אי אתה יכול לומר לו לאדם איזו הדרך ילך בה. הרבה דרכים לאדם
לעבוד את השם. יש אדם העובד את השם על ידי לימוד תורה, ויש
שהוא עובדו על ידי תפילה, ואף יכול אתה לעובדו על ידי דבר
והיפוכו: אחד עובדו בתענית, ואחד באכילה ושתייה. כל אחד צריך
ליתן את דעתו לאיזו דרך ליבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו."
(מ.בובר , דרכו של האדם לפי תורת החסידות)

בתוך הזרמים השונים של היהדות הכלל עולמית, האדם הדתי מוגדר
ביחסו להלכה , לקיום "עול תורה ומצוות". ועל הספקטרום הזה
עומדים זרמים שונים , מהאורתודוקסים על הקצה השמרני של ההלכה
דרך הקונסרבטיבים וכלה ברפורמים על הקוטב הנגדי שרואים את
ההלכה יותר כמקור השראה שאינו מחייב. לדעתי המסה העיקרית של
העם היהודי מרוכזת דווקא בקצוות הכוללים מחד נפילה לבניין חברה
סמכותנית דכאנית ומאידך להתבוללות והכחדת היהדות. כיצד להלן.

התפישה בחברה האורתודוכסית היא שהתורה שבע"פ וכן התורה בשב"כ
נמסרו בשלמותם ממקור אלוהי

אל האדם במעמד הר סיני. אולם , טענה זו לא רק שאינה נכונה אלא
גם שהיא מסרסרת את יכולת שיקול הדעת והשכל הישר וכן מנציחה
פגמים אנושיים בתוך המערכת ההלכתית ויוצרת להן לגיטימציה. אולם
כאן עלינו להזהר לבל ניצור בניין חברתי שבו אין תוקף להלכה
והיא עומדת רק בבחינת 'השראה' , שכן באופן שכזה אנו עשויים
ליצור חברה שמושתת על נורמות וערכים המאמצים ערכים זרים
ורוכשניים ועוד יתרה מכך לעטוף עצמנו בתלית ההלכה ולמצוא מתוכה
צידוקין לכל מעשינו מתוך עמדת גאוותנות בבחינת 'כל דיכפין יטה
ויבוא', הרי לנו הזכות לשנות ולעצב ככל העולה על רוחנו.

לפיכך ההלכה צריכה שיהיה לה תוקף, אך יחד עם זאת צריכה שתהא
היא דינמית , חוקרת ופוסקת בכל העת ובעלת רשויות רבות ומקומיות
ולא בעלת רשות מחוקקת אחת כדי לעמוד על השינויים בין קבוצה
חברתית אחת למישנהה. כדי להמנע מהדפוס שהינו חיצוני להלכה ,
חשוב להשוות לה מידה של תוקף, אחרת היא מוזנית, ומן הצד השני
לא ליחס לה עמדה של קדושה ולא להפוך אותה לכלי לבניין חברה
ריכוזית במובן שבה היא מתקיימת אצל העולם האורתודוכסי.

להלן אציע מודל לבניין חברתי שבו עוסקים בפיתוח וקיום חיי
אמונה הלכתייים באופן שאינו נופל לקוטביות משני הצדדים.

לדעתי ראוי יותר ליצור מבנה חברתי המאפשר מקום לעיצוב ההלכה
בתוך מעגלים מעגלים של חברותות. אין לקבוע לפי כמות המצוות או
לפי תכיפותן. לעומת זאת  לדעתי אדם ערכי - דתי צריך להימדד לפי
זיקתו לתהליך בו הוא נמצא (תהליך ההתקדשות).

המבנה החברתי הראוי הוא קהילה מסורתית שבאופן הקולקטיבי הרחב
ביותר מקיימים את אבני יסוד של הפרקסיס והם חגים , מועדים
והשבת. כל קהילה מורכבת מקבוצה של קבוצות שבתוך כל קבוצה
מתקיים תהליך למידה אישי מתוך קשר אישי עם רב, למידה שוטפת של
ההלכה ודיון מתוכו בקושיות השעה וקבלת החלטות (זיווג עם הדעת)
שותפת, בלתי פורמלית ובלתי כתובה, הערובה לקיומה הוא במילה
ובאמון שרוכשים החברים אחד לשני. בין הקבוצות השונות ראוי
שיהיה מנגנון של פירוז וריכוז, כלומר, מועצת רבנים למשל
שתפקידה הוא ריכוז שאלות השעה , העלאת 'ההלכה שבעל פה' אל
הכתב, קיום קשרים עם קהילות שונות וכן אחריות על תהליכי הלמידה
הפנימיים של החברותות. את הרבנים יש לכבד, להעריך, להקשיב
וללמוד אך לעולם לא לקחת בתור 'ראהו וקדשהו', 'נעשה ונשמע'
כיוון שעל אף שהרב עומד במדרגה גבוהה יותר מבחינת קירבתו לש"י
, עדיין הוא אנוש בשר ודם, וכל מבנה חברתי שעצים את כוחו באופן
אבסולוטי ויתן לו סמכות מקיפה מענייני השעה הפוליטיים וכלה
באופן התנהלותו של הפרט עד רמת שרוך הנעל, יש בכך סכנה ממדרגה
ראשונה. במהות העניין פשוט כיוון שסמכות יש להאציל כשם שאור
הקב"ה מתפשט אל כל עולם הבריאה, ואסור לרכז את האחריות בידיים
של קבוצה מצומצמת של בני אנוש, התוצאות הטבעיות ממהלך כזה הוא
העדר תחושת אחריות אישית  

על חייהם של חברי הקהילה, שחיקה איטית וגסה וניוון של יכולתו
של הפרט להטיל ספק , לעצב את חייו ולייצר החלטות מתוך עצמו
(השתתפות אישית פעילה בתכלית ספציפית לו בתוך מלאכת התיקון
הכללי של האדם). ברגע שיודעים לשחרר את הפחד מהתבוללות ,
משינוי, מכפירה. וכן מהינים לשחרר את הרצון תמיד להיות בשליטה
ולהחזיק סמכות ריכוזית בעוצמה שכזאת, מגיעים לנקודה של בניין
חברה אמיתי, של מודל מנהיגות אמיתי, שהוא עיקרו מופת אישי,
אחריות חברתית רחבה על העם היהודי והחברה הישראלית, סינכרון
בין הקהילות ומעגלי הקבוצות הפנימיים בתוך תהליך של משוב בין
האברים האורגנים השונים, וכן חונכות ומגע חינוכי אישי עם
החברותות ועם הפרט.

"בכל דור ודור חייב כל אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים",
יציאת מצרים התרחשה רק פעם אחת, שיעבוד , יציאה משעבוד לחירות
, מרד , הכרעה מחודשת, עלייה על הקרקע של א"י , כל אותם צעדים
בתוליים וחלוציים הם למעשה מעשה של נצח ועלינו לראות את מעשה
ההכרעה והבחירה מתרחש בכל דור ובכל רגע מחדש כאילו הוא הראשון
בהיסטוריה.