6.8.07 - רק רציתי להיות לבד






המציאות נתפסת כדבר קונקרטי

במציאות הנוכחית שלי אני שוקע, כמו חול טובעני, ככל שאני נאבק
אני שוקע. אני מנסה להאחז בנחמה, והידיים שלי עייפות, עייפות
מלהחזיק את משקל גופי ההולך ונעלם לחול החם.

עכשיו בשניותיי האחרונות, אני עוצר את נשימתי וצולל צלילה
ארוכה אל תוך הלא נודע.

הכאב מפלח כל עצב בחזה שלי, כל כך חזק שעיניי מתכסות בשחור.
אני נאבק לאוויר, אך נשימתי עצורה.

ההתפתלויות עושות ההיפך משרציתי, חשבתי שאם אתפתל אשקע מהר
יותר וכך אמות מהר יותר אך ההיפך הוא הנכון.

ככל שהתפתלתי השרירים שלי רצו עוד חמצן, וכך הכאב התחזק והגיע
למימדים תנ"כיים.

אני בטוח שאמות, אין מוצא, אין בריחה, אין עוד כלום. רק מוות

מוות מייגע בייסורים אין קץ מחכה לי בצד השני גרוע פי מיליון
מעכשיו.

העונש שמגיע לאנשים כמוני הוא גרוע ממוות.

אני רצחתי מלאך... על רצח מלאך לא נשפטים ונכנסים לכלא גם לא
מקבלים עונש מוות .

אלא רק המציאות כמו חול טובעני סוגרת כל נקב בגופי , גווע
לחמצן.


על רצח מלאך לא מקבלים עונש פיסי, על רצח מלאך הייסורים הם פי
מיליון מאשר רצח של אדם אחר.

ואני, אני רצחתי מלאך....

רצחתי מלאך