אני ואתה. נמצאים. באותו מרחב.
והמרחק בינינו, נדמה אינסופי ממש כשם שהוא אפסי לחלוטין.
אני ניצבת תחת חצי מבטך ושמיעתך חשופה לגמרי.
מרגישה כאילו הופשטתי מעורי ואין מה שיסתיר את התרגשותי
בפעימות שבכל אחד מעורקי.
תכף, ולא יוותרו סודות לגלות בי, מלבד מסוגלותי להתייצב כך
לפניך,
כנגדך.
גם אני מופתעת.
זו הדרך שלי לתת את הכל, ובחוסר כל אני עומדת דרוכה וחרדה.
מתענגת על ההזדמנות ורועדת מאימה לנוכח אי הודאות לגבי דרך
הפעולה שלך.
הרשתי לך לאפשר לי לנפץ את כל חומות המגן,
ואני בטוחה למדי שבלעדיהן, בעוד רגע קט תרסק אותי לאלפי
רסיסים.
אבל אולי, הפעם, תחליט אחרת.
אולי הפגיעות שלי תרגש ולא תרתיע, ואתה סוף סוף תעז...

זה לא קרה...
אני לא אמרתי ואתה ברחת כל עוד נפשך בך כל פעם שהתקרבנו...
ולבסוף, העוצמה של מה שתלוי באויר בינינו,
שגרה כל אחד מאתנו לקצה אחר.
והמרחק בינינו, עכשיו, הוא בלא כל ספק אינסופי.

סוף.