רואה את הפנים שלו והכול משתנה לי פתאום, רואה את החיוך הלא
צפוי שלו ופתאום זולגות לי דמעות.
החלטה כלכך פתואמית והחייים שלי עומדים פתאום הפוך. מיקי עזב
אותי, אילו מילות פרידה מחיים מאושרים ממחשבה תקינה. נייר
הטואלט אוזל לי מהר, הבכי לא מפסיק להציף אותי והכאב משתולל.
כל כך הרבה דברים אני רוצה לעשות  אבל אין לי עבודה, רק עכשיו
השתחררתי ועכשיו גם האהבה שלי ברחה לאיטה ושאני שואלת אותו
בפעם האחרונה "זהו זה נגמר?" והוא מוריד את הראש מבוייש במקצת,
אני מבינה את המציאות החדשה שנפלה לי פתאום: זהו זה נגמר, אבל
מה עכשיו אני אמורה לעשות? אני יודעת שאני צריכה לעזוב אני
יודעת שאין לי כאן עתיד אבל כאן הוא נמצא ואיך אני יכולה
להפנות גב וללכת, להפנות גב גם לאהבה היחידה שיש לי.
כל כך קשה לי עכשיו שאפילו לכתוב כבר לא יוצא, מה שאני רוצה
להגיד נתקע, חוט המחשבה מפסיק לפעול ורק הרגש מניע בי את
היגון.
הולכת שוב לישון איתו נאחזת באשלייה רגעית בחיבוק, בנגיעה קטנה
שאולי אף פעם לא ארגיש. רוצה כל כך להגיד "אני אוהבת" אבל
הדמעות שוב משתלטות עליי ואני יודעת שהוא חושב שאני חלשה וזה
כל כך מעצבן עוד יותר.לא מתאים לי הדימוי הלא צפוי הזה ...רוצה
שוב להיות החזקה שוב זאת שבשליטה שוב זאת שנאהבת. האהבה הזאת
יום אחד היא תהרוג גם אותי.
אני כועסת ומעוצבנת ונמאס לי, מילים כה עדינות לתחושת הבטן
האומללה. אני כבר לא יודעת איך להתנהג, מה לעשות, איך להחזיר
אותו אליי ומי להיות? כל כך רוצה שיהיה שלי, שיגיד שהוא אוהב,
שיחזור ויתנצל אני מבטיחה לסלוח אני מבטיחה שאני לא יעלם.
אני אוהבת אותו כל כך אבל כרגע ונראה כי לעולם זה לא יהיה
יותר שלי. איך אני רגילה לברוח מאמת פשוטה לשחרר את החלום
המתוק ולהמשיך ולפרוץ את הגבולות.
הוא יצא לעולם החופשי ואני מבלי שהצלחתי לבחור נבחר על ידיו
החופש שלי והחופש שלי כלול בבדידות לא מוצאת את עצמי מחזיקה
לעצמי חברות שיתמכו בי רק שהן לא מבינות שבכלל לא בא לי כרגע
לראות את הצד החזק שיש בי בא לי לבכות ולקלל את כל העולם, בא
לי לצרוח ולהעיף דברים באוויר, כל כך רע לי ושוב בגלל מה?
אהבה? גבר? שטחי מצידי קצת לא?...
ובכל זאת כולם יודעים והרגישו את התחושה שאני מרגישה עכשיו
כולם יודעים להגיד כמה שזה לא נורא להיות לבד, שהזמן יעשה את
שלו ואני עם עצמי אתגבר וישכח, צריך להישאר חזקים כי ככה כולם
אומרים.
האוזן שלי הולכת ומתגמדת כי נמאס לי לשמוע פדבקים מהמחברת נמאס
לי לשמוע מה שרוב הסיכויים גם אני הייתי אומרת לאנשים מאוכזבים
"צריך להתקדם" "מצא את שביל הזהב" משפטים כל כך אחוזי דימיון
שאלוהים בטח יצר.
הלב שלי קרוע אי אפשר להסביר כבר כאב נמאס מהחלום הוא הפך
לסיוט וניסיתי להתעורר, רכבת נסעה לי מבלי לוותר ושוב נשארתי
עוד הגדרה של בחורה מקסימה שכרגע לא מתאימה... מה לעשות
לנסות?להתגבר? את זה כבר ניסיתי זה לא ממש עוזר. מה הלאה
טיפולים פסיכולוגים הרי כולם אותו דבר בשקל הם מוכרים לך משפט,
עכשיו רק נשאר פתק ענק וגדול כתוב בברור "תתרחקי מהר ככול
האפשר האהבה לא מחכה לך כאן זהו די, זה נגמר"

אומרים שאהבה היא התאבדות, נשארת לטבוע בתוך הדמעות של עצמי
מתי הפכתי להיות רכרוכית ממתי יש לי כל כך הרבה רגשות שמציפים
אותי ככה ולא נותנים לי לחיות? אף אחד לא מבין את כוחה של
האהבה, אולי כי כל מי שמבין עדין מרגיש אותה.