1.
אתה והיא כבר לא ביחד. וזה קרה במקרה. כל אחד מכם היה צריך
למצוא את דרכו בעולם והגורל שיהק והחליט כי השביל של כל אחד
מכם צר מדי בשביל להכיל את השני. היית עצוב כשזה קרה אבל לא
היית מופתע. ההורים שלך החליטו לעבור דירה לצד השני של הארץ
(שני הדברים קרו לפני כארבע שנים). אתה כבר בן עשרים וארבע אבל
עדיין חי אצלם בבית. כשהיית בן שמונה עשרה חשבת שבגיל עשרים
ואחת כבר תצא. אבל ככה זה בחיים, אם אין לך מניע אתה לא זז
מילימטר ממה שמוכר.
אתה לא מפסיק לחשוב עליה. לפחות לא בצורה מוחלטת. היא תמיד שם
בין שכבות המודעות שלך... יום אחרי יום. כבר היו לך חברות
אחרות אחרי שנפרדתם, ובכל זאת... אף אחת מהן לא חצי ממה שהיא
הייתה. אף אחת גם לא נתנה לך לעשות לה את מה שהיא נתנה לך.
מצאת לך זמן להתחיל בהשלמה של בגרויות. כל החברים שהיו ואינם
נמצאים באמצע התואר הראשון. אבל לא אתה. אתה העדפת לעבוד אחרי
הצבא. במקום החדש אליו עברת עם הוריך מצאת חברים חדשים. את אלו
שהיו לך אז, זנחת.  אולי החברים החדשים צעירים ממך בחמש שנים
אבל למדת כבר מזמן לא להיות בררן.
מהצד אתה לפעמים שונא את עצמך על זה. בן עשרים וארבע שמסתובב
עם בני תשע עשרה. מילא עכשיו שהם בני תשע עשרה... אתה חבר שלהם
כבר שלוש שנים לפחות. היית נואש לחברה אנושית אחרי הפרידה. הרי
כשהיא הייתה שלך, לא היית צריך חברים בכלל...
ועכשיו החבר הכי טוב שלך משרת בעזה.ראית אותו פעם אחרונה
ביומולדת שלך. הוא עשה מאמץ עילאי להגיע ולראות אותך ביום
החשוב. לך היו דברים נוספים לחשוב עליהם אז.
חברה שלו מאוהבת בך. היא אמרה לך את זה כבר מספר פעמים. היא
ואתה הייתם ידידים טובים עוד לפני שהם נעשו ביחד. וביום של
היומולדת שלך... כשהדיכאון והאלכוהול עושים את שלהם על המערכת
שלך, מצאת את עצמך מתנשק איתה באחד החדרים. זה לא היה מתוכנן.
נכון שאתה מוצא אותה מושכת וצריך קרבה אנושית אבל כל עוד החבר
הכי טוב שלך בחיים לעולם לא תעשה משהו בשביל לפגוע באמון שלו
בך. הוא היה במסיבה הזאת גם אבל הוא ישן בחדר אחר בזמן שזה
קרה. היא אומרת שקשה לה עם זה שהוא שם רחוק ומתי שהוא מגיע אז
אין לו זמן בשבילה... היא בכלל לא אוהבת אותו... להיפרד זה לא
אופציה כי היא לא רוצה לשבור את הלב שלו כשכל כך קשה לו בצבא.
אמרה שאולי יקרה לו משהו ואז לכם יהיה סיכוי. רצית לתת לה
סטירה על זה שהיא העזה להגיד (את מה שעמוק בתוכו גם אתה
חשבת...). כבר מזמן בחרת אותו על חשבונה.

2.
מבחני הבגרות עברו ואחריהם הגיעו ציונים מביישים. תמיד היית
תלמיד גרוע. אולי בגלל זה לקח לך כל כך הרבה זמן להשתלט על
הפחד מלימודים ולהתחיל להשלים בגרויות.
היא לא איתך. החבר הכי טוב שלך בעזה. חברה שלו מאוהבת בך
ואתה חושק בה. העתיד האקדמי שלך לוטה בערפל. אתה מעשן הרבה
לאחרונה. הרבה יותר מדי. שתי קופסאות של נובלס זול ביום. אתה
לא נגר רוסי זקן ולא קיבוצניק. אתה שותה גם יותר מדי לאחרונה
(אולי אם לא תשלוט בעצמך אז יהיה לך תירוץ לעשות את מה שאתה
רוצה לעשות). חברה של החבר הכי טוב שלך באה אלייך כל יום. לא
עושים שום דבר. רק ישנים בלילה. לפעמים אתה חולם שהיא לידך.
אבל אתה יודע שזה רק חלום ושהמציאות הכתיבה חוקים אחרים.
היא לא איתך. החבר הכי טוב שלך בעזה. חברה שלו מאוהבת בך
ואתה חושק בה. העתיד האקדמי שלך כל כך מעורפל שאתה לא יכול
לראות עתיד שבו אתה מרוויח טוב. אולי אם היית מתעסק במחשבים...
לוקח קורס בנפחות... פריצת מנעולים... חשמל... אולי אז הייתה
לך דרך להבטיח עתיד סביר.

3.
חודשים עוברים והיא עדיין לא איתך. החבר הכי טוב שלך עדיין
בעזה (העסק תוסס אבל הוא הרים טלפון לפני שבוע להגיד שלא צריך
לדאוג) אבל חברה של החבר הכי טוב שלך החליטה שנמאס לה ממה
שקורה איתך והמשיכה עם חייה (היא לא התגייסה והנה היא בת שמונה
עשרה וכבר מתחילה בלימודי ביולוגיה). אתה קורה המון פורומים על
סרטי קולנוע באינטרנט ומבקר באתרים שמסבירים על האלים של יוון
הקלאסית. אתה לא מרגיש חכם אבל אולי אם תדע מספיק על סרטים
תוכל להצליח בהוליווד? אולי אם תדע הרבה על האלים היוונים תוכל
להדריך טיולים? אתה יודע שזה לא נכון. כלום כבר לא ייצא ממך.
אתה לא יודע איך תסריט נראה ואלים יוונים בכלל לא קיימים
במציאות.
אבל הקריאה הזו באינטרנט יוצרת לך רוטינה. אתה בכלל לא מודע
לכמה רוטינה שלא מבוססת על מסגרת היא דבר שביר... עד לפני חודש
היית מקבל דואר אלקטרוני אחד לפחות בשבוע מכל מני מכרים מהעבר.
אבל כבר חודש שכל מה שאתה רואה זו תיבת דואר ריקה.
ככה עובר חודש שלם שבו הרוטינה עוזרת לך לא להרגיש רע מדי בזמן
שאתה בעצם לא עושה שום דבר.

4.
"אמרתי לו ששכבנו" היא אומרת לך בטלפון. אתה צועק עליה שהיא
שקרנית. היא אומרת לך שלקרוא לה שקרנית לא ישנה את האמת. אתה
מפחד. אולי אחד החלומות עליה גרמו לך לעשות משהו במציאות?
אתה לחוץ. כנראה שזה הדבר! אתה מנתק עליה בעצבים ואז הוא מתקשר
אליך. אתה ישר אומר שכל מה שקרה היה בטעות. אתה אומר שזה קרה
ושאתה מצטער. הוא שואל אותך למה אתה מתכוון. אתה מסביר לו שאתה
מתכוון לזה ששכבת עם חברה שלו. הוא שותק שתיקה ארוכה, שואל
אותך על מה לעזאזל אתה מדבר. "היא לא אמרה לך?" אתה שואל. הוא
צועק עליך שלא, היא לא אמרה. הוא מנתק עליך בעצבים...
אתה מתקשר אליה וצועק. היא אומרת שאתה האידיוט שלא הבנת.
"לפסיכולוג שלי!" היא אומרת. "אם רק היית מקשיב לפעמים למה
שאני אומרת! חלמתי ששכבנו! אתה עכשיו מחליט מה אני חולמת ומה
לא?". וגם היא מנתקת עלייך את הטלפון.
היא כבר לא איתך. החבר הכי טוב שלך נמצא בעזה ובטוח ששכבת עם
חברה שלו. חברה שלו מטורפת... ולך אין אף דרך לבטא את עצמך. אם
היית חבר באיזה חוג... או כת... או סתם קבוצת כדורגל לא
פורמאלית, אז אולי היו לך מכרים לחלוק איתם. אבל אין לך.
יש ימים שבהם צריך פשוט להישאר במיטה ולהמשיך לישון כי שום דבר
טוב לא יכול לצאת מהם. ימים שבהם אתה מתרגז על הבוקר בגלל משהו
יחסית שולי שהסיבה היחידה שאתה מתרגז היא טעות קטנה שאתה עושה
שקשורה ישירות לחוסר היכולת שלך לתפקד בזמנים שבהם משהו משתבש
ודופק לך את הרצף הנחמד שהיה לך של ימים סבירים וסבילים שבהם
הרגשת יחסית טוב. אלו ימים שבהם לא משנה כמה משחקי קלפים תשחק
על המחשב, אתה תפסיד ברובם המוחץ ואלו שבהם תנצח ייראו לך
כאילו באו מרחמים שיש לעולם כלפיך. "רק שלא יתאבד" אתה חושב
שהעולם לוחש.
אז אתה מעשן סיגריה אחת ומרגיש שאולי נרגעת קצת ובאמת שהיום
מתחיל להשתפר... אבל לא, אתה מוציא את הכלב ומשרבב סיגריה
שנייה לקראת ערב וברגע שהסיגריה נגמרת גשם צונח עליך במטר מוחץ
מהשמיים. ולא מדובר בסתם טפטוף אלא במבול שעושה רושם שנועד
להטביע את כל החוטאים ואת כל החיות מלבד זוגות זוגות שבמקרה
עלו על בול עץ גדול. אתה סוגר את המעיל ורץ בשיא המהירות
ובהתחלה זה לא נראה נורא בגלל שיש ירידה במסלול והכלב מושך
אותך, מוסיף את הכוח שלו לשלך. אבל אז מגיעה העלייה עד הבית.
איפה שהו באמצע אתה מאבד את כוח הרצון ובמקום לרוץ אתה מתחיל
ללכת, נספג כל כולך במים. אתה מגיע הביתה ואבא שלך מסתכל עליך
וצוחק. "איזה מבול הא?" זה מה שחסר לך, שיתקרב מספיק בשביל
להריח את ריח הסיגריה שעישנת לפני המבול ואשר ריחה נדבק למעילך
עקב הגשם. זה לא שאתה מפחד שיידע שאתה מעשן, בתוכו אתה יודע
שהוא יודע. והוא ידע שעישנת תקופה ארוכה אבל הבטחת לו שהפסקת.
טיפה קטנה של מזל והנה הוא עוזב אותך לנפשך ולא אומר דבר. נראה
לך שצרור מתנות עין הרע פסק מלהמטיר על ראשך. אתה פושט את
הבגדים ספוגי הגשם והזיעה מעלייך, מוריד את משקפי השמש הרטובות
מעינייך ומתיישב רק עם בוקסר מול המחשב. תיבת דואר ריקה. לא
מפתיע אותך כבר ואולי אפילו לא היה מפריע לך אם לא היית מרגיש
כאילו פנתיאון שלם של אלים הכריז ונדטה על גורלך. אתה שומע את
קול אביך קורא לך מהסלון ואתה לא יכול שלא להרגיש עקצוץ של
עצבים. "רק עוד כמה רגעים של שקט" אתה חושב לעצמך אבל מרגיש
שמחובתך כבן להיענות לבקשותיו ככל שאפשר. אתה מעריך אותו. אתה
מגיע לסלון והוא מבקש ממך להחזיק את אחייניתך בת שבעת החודשים
בידיך בזמן שהוא מכין לה אוכל בבקבוק. אתה מחזיק אותה, מרגיש
שמץ של שמחה מבעד לרשת הדיכאון שמתחילה לכרסם אותך מבפנים. אתה
מרגיש מסוחרר. אתה לא בכושר, מעשן קצת יותר מדי ורצת עכשיו
בספרינט מרחק יותר גדול משרצת עוד מאז שהיית בתיכון. לא היית
פעיל מדי מאז וזה היה לפני יותר משש שנים. עוד רגע אתה נופל
ממשקלה המפתיע של אחייניתך יפת העיניים. עקצוץ קל ולא מוכר
מתחיל להופיע בזרוע שמאל שלך. אתה מתחיל לראות כוכבים קטנים
בקצוות של שדה הראייה שלך... מהסוג שראית מספר פעמים בעבר, כל
פעם עקב מאמץ פיזי כבד. אתה לא רוצה להגיד שום דבר בשביל לא
להדאיג את אבא שלך, שגם הוא עבר מספיק סבל בשלושת השנים
האחרונות. הרגליים שלך רועדות קצת ובדיוק כשאתה מרגיש שאתה לא
יכול יותר לשאת את היצור המתוק שבידיך, היא נלקחת ממך ואתה
מרגיש הקלה מסוימת. לרגע אתה נבהל, חושב שאולי היא נפלה מידיך
שכן בשביל לא להתעלף מיקדת את העיניים בחלון (דרכו אתה רואה
שהגשם חלף כלא היה שניות אחרי שעברת את מפתן הדלת). אתה חש שוב
בהקלה כשאתה מגלה שאחייניתך נמצאת בידיו של אביך אשר מתחיל
לדבר אליה כמו שמדברים אל תינוקות, אוקטאבה או שתיים גבוה
מהרגיל.
אתה מנצל את העובדה שאת כל תשומת ליבו הוא מפנה אל התינוקת
ואתה מדדה לכיוון חדרך.
רק עכשיו אתה שם לב ליללותיו העקשניות של החתול שלך אשר מתעקש
שהגיע זמנו לאכול. אתה מרגיש את הכוח שלך נעלם, העקצוץ מתגבר
אך אינך רוצה להוות יותר נטל ממה שאתה מהווה כבר עכשיו ובמקום
לאבד את הכרתך אתה מצליח איכשהו למלא את קערת החתול באוכל. אתה
מצליח להגיע לחדרך. הכלב יושב לו ומרייר על הרצפה. ריח של כלב
רטוב ממלא את האוויר. ריח מוכר שלא מפריע לך כמו פעם. אתה נשכב
על מיטתך. אתה לא נרדם אבל אתה לא בטוח אם אתה ער. אתה כמעט
בטוח שאתה בחיים, פעימות ליבך הולכות ומתגברות באוזנך וכאב חד
עובר במעייך. אתה מתחיל לרעוד. לא מקור או מפחד. אתה לא יודע
למה אתה רועד. אתה מתחיל לחשוב על הטיפשות שלך. איך יכולת
לשתוק רק כדי לחוות התקף לב בחדר שלך? לבד? איך יכולת לתת לה
לצאת לך מהחיים? איך יכולת לעבור דירה יחד עם ההורים שלך במקום
לעמוד על העקרונות שלך? אתה כבר לא שולט במחשבות ובאסוציאציות
שעולות בראשך כאן כשאתה שוכב על ערש-דווי. למה לא יכולת להגיד
לחבר הכי טוב שלך שאתה מעריך אותו על כל מה שהוא עשה בשבילך
בפעם האחרונה שראית אותו? ועכשיו הוא בעזה, אוכל חרא באיזה
מחסום... אתה רוצה לראות אותו שוב וכמה שיותר מהר. אתה רואה
אותו מחייך אליך מבעד לעיניך העצומות. אפוד מגן, קסדה ואם-16
מקוצר, סליחה אם 4 (הוא מתקן אותך) ירייה נשמעת, הוא מסתובב,
נוגע בנצרה של הנשק עם אצבע מאומנת ומתחיל להתיז צרורות של
כדורים על האויב. הוא מביא אותה בגלגול קרב שלא אמור להיות
אפשרי עם כל כך הרבה ציוד עליו ונצמד לקיר שמשמש לו הגנה. אבל
בעצם היריות הן פעימות הלב שלך. פעימות לא סדירות ומהירות מדי
בשביל להיות בריאות. חיילים אחרים הם אלו אשר יורים לכיוונו של
החבר הכי טוב שלך ומבט של הפתעה עולה על פרצופך (וגם על
פרצופו). אתה לרגע מתעורר, עינייך נכנסות לפוקוס ואתה מזהה את
מאוורר התקרה של חדרך. רעם מרעיד את עצמותיך, מלווה במזלג של
אור שמסנוור אותך מהחלון. אתה לא קוהרנטי מספיק בשביל לשאול
למה הברק בא אחרי הרעם ואתה מרגיש כאילו קיפודים קטנים מטיילים
מהקיבה שלך דרך הגרון ולתוך הפה. אתה מסתובב ומקיא על הרצפה.
טעם מר של טיפות אף ממלא את פיך ואתה מביט ורואה חומר אדום עם
גושים על הרצפה. מספר טיפות עדיין דבוקות לשפתך התחתונה וריח
של מיצי קיבה וכדורי בשר ממלא את נחיריך. הברק הממוזלג חרך לך
את הרשתית, כל פעם שאתה ממצמץ נראה כאילו קלשונו של פוסידון
(או השטן) צץ על החומר האדום כדם שמכסה את מרצפות חדרך. הכלב
שלך מתקרב בהיסוס ומתחיל לרחרח את החומר האדום. כאב חד דוקר
אותך כמו קיסמי מתכת חמות מאחורי העיניים ואתה משתדל לא לצעוק.
אתה מסתובב על המיטה, מנקה ביד רועדת את שפתיך ועוצם את עינייך
חזק חזק. הכאב לא כל כך נורא כשאתה עוצם את העיניים. הקלשון
מופיע במלוא הדרו באותו רגע שאתה עוצם עינייך ואז מתחיל
להתפוגג לאיטו, רק כדי לשוב ולהתחזק בכל פעם שאתה מזיז את
גלגלי עינייך.
לרגע נראה שיש יד קטנה שאוחזת במזלג אך אתה מרפה מעינייך מעט
ומגלה שאכן מדובר בקלשון והיד אינה קטנה כי אם פרופורציונאלית
לחלוטין לקלשון. היד מחוברת לזרוע נשית אשר מחוברת לגוף שאתה
מכיר היטב... גוף שהתענגת עליו בכל תענוג בשרים שהוא הרשה לך.
היית הראשון שלה והיא לא הציבה לעצמה גבולות... נפרדתם מהסיבות
הכי לא נכונות ובעצם אתה מאשים את הפרידה הזאת בזה שהתחלת
לעשן... ארבע שנים עברו ואתה עדיין חומד את הגוף המדהים שלה...
היא יושבת במערומי גופה על צדפה ענקית בצבע אפור. הקלשון
בידה זהוב וטהור... כמו האהבה שהייתה ביניכם. שדיה המוצקות
מוסתרות בשיער ראשה הארוך והכהה... אתה שומע גלים ומרגיש
מליחות של ים באפך. קריאותיהם של שחפים מצלצלים באוזניך. הים
שלוו וכך גם חיוכה. רוח ספק חמימה ספק קרירה נושבת לה... מזיזה
את שיערה הכהה, מדי פעם מסיטה את השיער (שאת ריח ההדר שלו אתה
עדיין מריח לפעמים) ודרכו אתה מבחין בפטמה מבצבצת, זקורה
וורדרדה... היא יושבת כמו אפרודיטה... כל כך קרובה... כל כך
רחוקה... אתה חושק בה ומרגיש איך גבריותך מזדקרת בחלציך. פתאום
אתה מרגיש את המרקם של החול החם בכפות רגלייך. אתה בעצם עומד
על החוף. החול נרטב מגל קצוף אשר מרטיב גם את הרגליים שלך. הגל
נסוג, משקיע את כפות רגלייך מספר סנטימטרים בתוך החול... אתה
לוקח נשימה עמוקה, שוכח לחלוטין שאתה בעצם שוכב במיטתך. אתה
מוריד את בגדיך ונכנס לים, הולך באיטיות לכיוון הצדפה (שבעצם
צפה לה במים). על הצדפה היא מחכה לך. היא מחייכת את החיוך
שעדיין תוקף את חלומותיך לפעמים, עיניה קורנות לכיוונך. הקלשון
גולש מידיה אל תוך המים והיא מפסקת את רגליה כשאתה מתקרב. אתה
מניח את ידיך על דפנות הצדפה הענקית ומניף את רגלייך למעלה
בשביל לטפס, מתיז מים לכל עבר. באופן שקצת לא מתאים עם חוקי
הפיזיקה (לא שאתה חושב על זה כרגע) הצדפה לא מתהפכת. אתה מביט
בה שרועה מולך, שפתיה התחתונות קוראות לך, בוהקות במיצי
אהבה. אתה תופס אותה בפרעות ומחדיר את מלוא גבריותך לתוכה. היא
רק מחייכת אליך. אתה נכנס ויוצא. נכנס ויוצא. מרגיש את השרירים
של זרועותיך עובדים במרץ, את הבטן שלך מתכווצת. זיעה ניגרת על
מצחך אך היא רק מביטה בך עם החיוך הזה, אפילו לא ממצמצת. אתה
הופך אותה כדי לא להסתכל על פניה ורוכב עליה כמו פעם. נכנס
ויוצא. נכנס ויוצא. אתה מביט בעכוזה, איפה שהעור קצת חיוור
מאחיזת ידיך. לא עברו מספר שניות ואתה מגיע לשיא, מרגיש איך
האנרגיה מוזרמת מגופך והלאה... אתה נשאר כך בתנוחה הזו מספר
שניות נוספות, מתפתל במספר עוויתות אחרונות לפני שאתה יוצא.
לרגע לא חשבת על הרגשות שלה. אתה הופך אותה. זאת חברה של החבר
הכי טוב שלך אשר נגלת אליך. מה עשית? אתה צווח בבהלה ונופל
לתוך הים. מי המלח נכנסים לתוך פיך ונחיריך ואתה מתפתל בחנק.
אתה מסתובב שוב ומקיא מי מלח על יד מיטתך. מי המלח מתערבבים עם
החומר האדום שכבר נמצא שם. אתה משתעל ודומע, נזלת יצאת מנחיריך
ועוד מים מפיך. אתה מרגיש ברטיבות שמדביקה את מכנסייך ומרגיש
אשמה. אתה חוזר בראשך על המילים "זה לא אמיתי! זה לא אמיתי!"
אבל המילים לא עוזרות. רעד עובר לך בעמוד השדרה ובאפיסת כוחות
מוחלטת אתה מתמוטט על הרצפה, הישר לתוך ברכה של מי מלח וחומר
לא מזוהה. אתה מרגיש פעימות של כאב במצח שלך, איפה שפגעת ברצפה
ועוצם את עיניך שוב. אתה רואה את פניו של חברך שוב. הוא מחייך
אליך. הוא לא יודע מה קרה. ופתאום פניו מתפוצצים ומתיזים דם
לכל עבר. אתה מאבד את השליטה על שלפוחית השתן שלך ומוסיף עוד
נוזל לשלולית הרעה שאתה משתכשך בה בלי שליטה. עינייך דואבות,
גם הן התמלאו במיץ וכל מה שאתה רוצה זה שזה יפסיק. שזה יפסיק.
אתה עוצם את עינייך חזק חזק. מחפש ישועה. הצדפה על המים. סערה
מחרידה וברקים ממלאים את האוויר. מי מלח בעיניך אך אתה רואה
שהיא עדיין שם, פניה שוב הן פניה האמיתיות. היא לא לבד. דמות
במדים רוכנת עם פרצופה בין רגליה. אתה לא רוצה לראות אבל אתה
לא שולט בעצמך. אתה מתקרב רק כדי לראות את לשונו הארוכה מדי של
חברך עולה ויורדת לאורך מפשעתה, עיניו שני חורים מהם זורם דם
ובו פיסות של עצם. נקודת המבט של ההזיה החולנית מתהפכת ואתה
מרגיש את לשונו של חברך על ראשך כאילו אתה נמצא שם בתוכו
וצמרמורת מחזירה אותך למציאות. כלבך מלקק את פניך, כאילו כדי
להחזיר אותך לעולם החיים. אתה מצליח לתפוס את הדלת של חדרך עם
ידך ומתחיל לגרור את עצמך לכיוון המקלחת. אתה יושב בתוך
האמבטיה עכשיו. הפעלת את הטוש ואתה פשוט נשכב ולא זז. אולי,
אתה מקווה, המים יעלו על גדותיהם והמוות יציל אותך מההזיות.
אבל המוות לא מגיע. במקום זה אתה מתחיל להרגיש שהלב שלך מתחיל
לפעום בצורה נורמאלית. אתה מתפשט לאיטך (הפעם באמת), נותן למים
לעטוף אותך. אתה רואה איך הרפש אשר יצא מתוך תוכה זורם ונעלם
לו למעמקי הביוב עם שאר הרפש של האנושות. אתה יכול להישבע שאם
אתה מסתכל על הרפש חזק מספיק אתה רואה השתקפויות רפאים של
החזיונות אשר תקפו את שפיותך קודם. אתה לוקח נשימה עמוקה, נותן
לאוויר הלך של האמבט למלא את בועיות הריאה... נותן שיעול קטן
עקב הלכות הרבה באוויר. אנרגיה מחודשת מציפה אותך כמו זרם של
חשמל המדליק נורות חג מולד. כל השרירים בגופך צועקים לפעילות.
אתה קם, עוצר את הזרם ויוצא מהמקלחת. עם מגבת המסתירה את אזור
החלציים אתה הולך לחדרך ומגלה כי כל הזוהמה נעלמה אל תוך הרצפה
(משאירה מן קו מתאר קל). אתה מתיישב על המיטה, הכלב מביט בך
במבט הטיפשי שלו. אתה מתחיל לחשוב. אם רק היית יכול לצייר...
לפסל... לשורר... להלחין... לנגן... לכתוב... אולי אז. אולי אז
הייתה לך דרך טובה יותר לטהר את הנפש המיוסרת שלך...