נוסי, נוסי ואל תשובי, השולמית,
אל תבואי לבקרני בביתי העלמין,
לא יומתק יומך עד יבוא יומי,
על כן אל תדבקי בי כרות בנעמי,
אל תבואי אל סיפי בשגגת תמים.

יש עוד פרחי נוי שיפרחו בגנך,
ויש עוד ממחטות להפיג עצבונך,
יש אביר שיצילך מיגונך,
אם אני בחרב דמעות אשוננך,
כי עיני לעד לא ישבעו חינך.

קבור אנוכי בלי מזור וארוכה,
יגוני בקרבי ודמותי נשתוחחה,
ואת מלידתך נועדת למלוכה,
והלבינו בגדייך כשל כלה נסוכה,
רב לך שבת בעמק הבכא!

שאי עינייך וראי מכל עבר:
עצמותיי שדפו ונכרה לי קבר,
לחייך מה יפו והוצמח לך אבר,
גם אם אסתכל עלייך חמור סבר,
בחרי בקנקן הבדולח ולא בשבר.

ואם אדפק על דלתך כאחד האביונים,
ואשא אלייך קולי במרה ובתחנונים,
אל תבושי לנטוש רש עלי מפתנים,
כי לא אוכל להשיאך נדוניית רינונים,
ואת לא תוכלי לעולם להכיל את יגוני.