הקיבוץ של היום לא דומה כלל לקיבוץ שהכרנו, העובדה המאלפת הזו
הסתברה לי לאחרונה.

עם התרפקות חופשת הקיץ, נראה בעיני הקיבוץ כמסגרת האולטימטיבית
להפגת הבטלה ולא היה כל צורך להכביר מילים בעניין. האמנתי
שלזאטוטים הקרתניים צפויה חוויה מתקנת וברוכה בקיבוץ.

אדרבא ישכימו לחליבה, יעזרו בקטיף העגבניות, יאספו ביצים
מהלול, יעקרו חלבלובים ועשבים שוטים, ילמדו בתוך כך איך גדלים
הירקות שמעלים עובש ומנביטים פטריות אצלנו במקרר, ואגב כך גם
יעריכו את השפע שמזמנים להם החיים (וההורים).

הקיבוץ האמנתי ילמד אותם פרק בהלכות העבודה והמוסר ויתקן את
תפיסתם העירונית המעוותת. אחר הצהריים ישכשכו בבריכה הצוננת,
יהנו מהמרחבים הירוקים ומשפע האטרקציות שיזמן להם הקיבוץ. שבוע
אחר כך, המשכתי להפליג בהרהורי האופטימיים, נארח אנחנו את
זאטוטי ההתיישבות העובדת, ואם העניין יעלה יפה נמשיך בחילופי
המשלחות וכך תסתיים לה החופשה הלוהטת, נתתי דרור למחשבותי.

לא שיערתי בנפשי שחילופי הזאטוטים ימיטו קלון על משפחתנו, אלא
שמהר מאד הסתבר לי בעוונותי שהתבדתי. זאטוטי הבית שיחררו למימי
בריכת השחיה ראשנים, מרחו דבש על רגלי החמור בפינת החי, החליפו
את תכולת הסוכר והממלחות במיזנונית, השקו את המדשאות בנפט,
עקרו את שדות התירס, הערו לקירבם אלכוהול ובירה בפאב, ועוד
כהנה וכהנה מעללים שהמבוכה מעטרת אותם והשתיקה יפה להם.

הופתענו לגלות את הזאטוטים מונחים על סף ביתנו וללמוד שבני
ההתיישבות העובדת החליטו בהחלטה חד צדדית לקצר את מועדי האירוח
ולשגר את זאטוטיהם לביקור גומלין ללמוד פרק על הלכות חיי העיר
הגדולה