New Stage - Go To Main Page


"ומה את הולכת לעשות בצבא?" היא שאלה אותי בסקרנות לאחר שרגע
לפני כן ניסתה לשכנע אותי שלהיות מש"קית ת"ש זה הכי הכי.
"קרקל", אמרתי בקול חלוש ומבויש, כאילו ידעתי איזו תגובה אני
עומדת לקבל.
"קרקל?!" היא שאלה בפרצוף מזלזל וסרקה אותי מכף רגל ועד ראש.
"קרבית? את? למה?" היא שאלה ונעצה בי מבט מצחקק. "כן, למה לא?
להגן על המדינה, להיות לוחמת - זה מה שאני רוצה", אמרתי
בנחישות מהוססת, מקווה שהשיחה לא תמשיך לגלוש ולחדור אל
מעיינות חוסר הביטחון שלי דרך מעטה ההיסוס המהורהר.
"מה להגן? מה לוחמת? תראי איך את נראית, כולך ציפלונה! ועכשיו
את הולכת להיות בוצ'ה!"
זה ממש הרגיז אותי, אפילו העליב. אבל בקושי ידעתי איך להגיב.
"מה בוצ'ה? למה?"
"כי ככה זה קרבי, כולן ג'אבריות בחורילות ואין שום סיבה שזה
יהיה שונה אצלך וחוץ מזה את רוצה להגיד לי שזה הייעוד שלך? זה
התפקיד שאת רוצה? לרוץ ולשמור כל היום, לחזור פעם בשנה הביתה
ועוד לסחוב נשק?! עזבי אותך להגן על המדינה, כל מי שבצבא תורם
למדינה וגם אני בתור מש"קית ת"ש אעשה את זה, פלוס אחזור כל יום
הביתה". בסוף היא דפקה מין חיוך מרוצה שכזה שחיכה לצמד המילים
"את צודקת", אבל היא לא צדקה.
היחס הזה שיגע אותי.
זה משגע אותי שבחיים הכול מדוד.
כמה צעדים מהבית עד הסופר הקרוב, כמה עולה הלחם, כמה שנים
נשארו לי עד הצבא וכמה זמן נותר לי לסבול בתוכו, כל כמה זמן
אני חוזרת הביתה וכמה שעות כל יום בבסיס. ואם אפשר בכלל להגיע
על אזרחי אז בכלל טוב, ולא לסחוב נשק זה ממש מקל ואם אני אהיה
פקידה אני בכלל אחזור כל יום הביתה, אוכל בבית ואשן בבית.
אז בעצם השירות הכי טוב הוא קל"ב, על אזרחי, מאחורי מחשב או
מכונת קפה שאורכו היומי לא עולה על שמונה שעות.
אז למה לשרת בצבא?
בשביל לחוות אותו כמה שפחות? בשביל המשכורת הצבאית? שגם היא
"פחותה מדי"?
אנחנו לא משרתים בצבא אלא בצה"ל וכשמו כן הוא. צבא הגנה
לישראל
, מגנים על המדינה שהיא שלנו. ולהגן זה גם להיות קרבי,
להגן זה גם לסחוב נשק ולפעמים להשתמש בו וכן, להגן זה גם אומר
להיות לוחמת.
המחשבות שלי תורגמו לשתיקה, השתיקה שלי תורגמה אצלה להסכמה -
וזה היה הדבר שהכי פחות רציתי.
"את בטח גם תשמיני ויהיו לך מלא שרירים. זה מה זה לא יפה!"
התחשק לי לחבוט בחוסר הרגישות שלה באותו רגע, אבל ריסנתי את
האלימות הפיזית למילולית.
"אולי תסתמי כבר?!" צעקתי לעברה.
"כנראה שפגעתי בנקודה רגישה", היא אמרה בטון משועשע, "זה בסדר,
אף אחד לא באמת רוצה להיות בקרקל".
"אני כן!" אמרתי, הפעם בנחישות מרוגזת, והיא התעצבנה שאי אפשר
לדבר אתי בהגיון והלכה.
והיא תתגייס בסופו של דבר לצבא ותהיה משק"ית ת"ש,  אבל אני?
אני לא אהיה כמוה, אני אתגייס לצה"ל.

12.6.07
בעוד חודשיים וחצי אני אתגייס. לקרקל. עם כמה שזה קשה ואהיה
לוחמת. לוחמת לא כי בא לי נשק, לא כי אני אוהבת שמירות ולא כי
המשכורת הצבאית גבוהה יותר. אני לוחמת כי זה חשוב, אני לוחמת
כדי להגן, ובאיזשהו מובן אני לוחמת גם בשביל עצמי. בשביל עצמי
כי זה יכריח אותי להתמודד עם הרבה מאוד דברים.
חוסר השלמות עם עצמי, אם זה מדובר במראה או באופי שימצא עצמו
מנוגח ומעורער בצבא.
אם מדובר בהשמנה או בסטיגמות על בנות קרביות אשר ימשיכו לגרום
לי להרגיש שאני מה שהייתי כל חיי, סוג של בת-בן כזאת שמנסה
להגדיר את עצמה ומחפשת זהות. מה שמקל הוא שאני לא לבד ומקווה
לא להיות לעולם, ולעבור ביחד עם בני ובנות הגרעין שלי את מה
שאולי יהיה מאבק גדול על זהותנו יותר משחשבנו.
במעט פחד מתוך הליכה אל הלא נודע אני גאה להגיד שאני מתרגשת.
מתרגשת להתגייס, מתרגשת לבחור בצבא.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/9/07 13:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה