אני שובר את הכלים,
אני לא יכול יותר לסבול.
כולם אומרים שמתרגלים,
אני רוצה לברוח מהכל.

את עומדת ובוכה,
מבטיחה שנשתפר.
אם ננסה מספיק חזק,
נוכל ליצור גורל אחר.

אני מביט בך אך רואה דרכך,
קולך צורם לי האוזניים.
ישר מתחיל להסתבך,
אני משפיל את העיניים.

ואת לא מבינה כיצד,
לאן אבד כוחך?
מתי הפכת כה חלשה,
מרבד עליו אני דורך.
(ריקה מתחת לעורך)

אני חושב על הלבד בנדודים שמצפים לי.
בלי חרטה; אשמה שמכבידים לי על הלב.
זה לא שאת עשית או לא עשית,
אני פשוט כבר לא אוהב.

ואת אומרת: "זה בסדר" ומוציאה עשן.
"אשה נותנת ונזרקת - סיפור ישן, סיפור נושן."
פותחת "את" ומרגישה פתטית,
שולה יומן, כותבת מה את מרגישה.
בוהה קצת בחלון ומרגישה פואטית,
מלים צצות: את חלשה, תלושה ונחושה.

אני יוצא, טורק את הדלת,
סוגר עוד פרק בחיי.
מביט בשלט ומגחך בשקט,
"כאן גרים באשר מיה ואיתי."