כשאני חושבת עליו יש לי חיוך על הפנים.
לא חשבתי שזה יהיה ככה בינינו, חשבתי שזה יהיה זיון קצר
ומהיר.
הוא יגמור, אני אגמור, וזהו, ניפרד.
אפילו בלי נשיקה קלה על הלחי, בלי כלום.
אבל זה לא היה ככה, אפילו לא קרוב.

אחרי שהחבר שלי הפך לאקס, הוציאו אותי קצת מהבית.
רקדתי קצת ונמאס לי. התיישבתי על הבר והזמנתי וודקה אשכוליות.
ראיתי אותו, נתתי בו מבט והוא הסתכל אליי חזרה, הוא נראה כל כך
טוב.
הוא נתן בי מבט ממושך אך הוא לא התקרב. נגמר הערב.
לא חשבתי שאראה אותו שוב. הצטערתי. משהו בו משך אותי כבר אז.

יום שישי, שוב יצאתי להתאוורר.
הפעם לבד. ישבתי על הבר. הזמנתי וודקה אשכוליות והתחרטתי.
יצאתי משם. זה לא היה היום להשתכר ולמצוא את עצמי במיטה של
מישהו שאני לא מכירה.
הדלקתי סיגריה. נשענתי על הקיר.
סיימתי אותה והתחלתי ללכת לכיוון האוטו שלי.
פתאום ראיתי אותו. אותו. את אותו אחד שהסתכל עליי אז.
הסתכלנו אחד על השני. התקרבנו.
לא הוצאתי מילה מהפה. וגם הוא לא.
הוא נכנס לאוטו שלו. נכנסתי גם אני.
ובלי מילה, נסענו משם אל הדירה שלו.
מלא מחשבות היו לי בראש.
הגענו אליו לדירה. דירה מעופשת בדרום תל אביב.
כל הדירה הפוכה. אוכל מלפני שבועיים עדיין על השיש.
אבל זה לא הפריע לי. קרענו אחד לשני את הבגדים.
בלי מילה. אפילו לא ידעתי את השם שלו.
הוא זיין אותי על הקיר. אפילו לא הגענו למיטה.
גמרתי. גמרתי שוב. ורק אז הוא גמר בתוכי.
חוץ מהגניחות לא הוצאנו מילה.
זהו, אמרתי לעצמי. זיון טוב והביתה.
ואז הדממה הופרה. היי, נעים להכיר, אני תומר, הוא אמר לי.
אני לירון, אמרתי לו ושנינו התחלנו לצחוק.
ואז, בניגוד לכל הסיכויים, לא הלכתי משם. זה לא נגמר באותו
זיון.
נרדמנו במיטה הקטנה שלו. מחובקים כאדם אחד.
באמצע הלילה קמנו והמשכנו כאילו לא קרה כלום.
אני הייתי למעלה. רוכבת עליו כאילו אין מחר.
הפעם גמרנו ביחד.
בבוקר, כשקמתי, הוא לא היה. אמרתי לעצמי צפוי.
קמתי התלבשתי וכבר פתחתי את הדלת בשביל לצאת.
הוא היה בפתח. שאל אותי לאן אני הולכת, אמרתי לשום מקום. ונתתי
לו נשיקה.
נשיקה רכה כזאת. נשיקה אמיתית. בניגוד לכל מה שחשבתי הוא לא
ברח. הוא רצה אותי באמת.
יותר מכל מי שרצה אותי אי פעם הוא רצה אותי. ואני רציתי אותו.

והמשכנו להיפגש. לא רק שכבנו. היו לנו הרבה תחומי עניין
משותפים. לבסוף זה דעך.
אבל עדיין כשאני חושבת עליו עולה לי חיוך על הפנים.