[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בטחנת הקמח עובד אחד, איש מבוגר, כובע מצחייה מרופט, קמטים
סביב עיניים קטנות, תכולות, כמו השמיים, קשה יום, עולה מפרס.

חמסין. משאיות נכנסות ויוצאות, מגיעות מבתי הממגורות בכניסה
לעיר התחתית חיפה, שם ליד הנמל, או מבתי הממגורות באשדוד,
עמוסות בחיטה, אמריקאית, קנדית, אוקראינית, יש גם תוצרת ישראל,
חלקה פגועה, חלקה טובה, עוצרות לרגע, ממתינות לשקילה. השוקל
עייף, חם היום.

איש מקצוע לוקח דגימות מהחיטה. הלקוחות דורשים חיטה איכותית,
נקייה ממזיקים, בעלת יחס תקין בין תכולת הדבק לתכולת החלבון,
גם אחוז הלחות צריך שיהיה מתאים. אחרת זמן התפיחה מתארך,
הבצקים הופכים דביקים. כל מאפה והקמח הייעודי שלו. יש ללחמים
ויש לכעכים. צריך להקפיד, לשמור על המוניטין.

תקלה. מנהל העבודה, גבר גדול, כבד גוף, פניו אדומות כתפוח בשל,
משקפיו מונחים על קצה אפו וכרוכים בחוט סביב צווארו העבה,
בידיו מחזיק ניירות, הרבה דפים, ובהם שורות שורות בכתב צפוף,
בעט כחול דולף, רשימות המפרטות לקוחות, מגזרים, טלפונים,
תאריכי אספקה, הזמנות, סוגי קמח, סוגי אריזה, נהגים, משמרות.
מכשיר המירס תלוי לו על הכתף.

"תקלה", צועק הטוחן, לבוש בגדי עבודה כחולים, קרועים פה ושם,
אך מכובסים, כל יום מחליף לסרבל חדש, גם גרביים מחליף, אשתו
מקפידה בעניין זה ואף מוסיפה לו מגבת נקייה בכל יום, מקופלת
במדויק, קצה על גבי קצה. אישה טובה יש לו, לטוחן. לא יפה, אך
טובה, בשלנית מעולה, מסודרת, וגם בתשמיש מתרצה לו ומתמסרת, אין
תלונות. "תקלה, חבר'ה, תקלה", הוא שוב צועק.

הפרסי רץ, רץ מהר. תמיד אכפת לו, מרגיש עצמו מעורב, הרבה שנים
עובד פה, המשכורת בינונית, מספיקה בדוחק, אבל אין דבר, איך
שהוא גידלו את הילדים, הוא ואשתו, המנקה, שלושה ילדים, הגדול
בצבא עכשיו. בגולני. בעל הבית טוב אליו, נותן קצת תשומת לב,
ככה איזה מכשיר חשמל בחגים, בקבוק יין לקידוש, קצת שוקולדים,
לעתים פרלינה משובחת מחוץ לארץ, אם צריך, גם נותן הלוואה קטנה
פה ושם. רק כשצריך, לא יותר מזה, פורט לתשלומים, נוחים, כן,
נוחים.

בדרך נכנס למסגרייה המרווחת, מאווררים ענקיים מערבלים את
האוויר החם, מחניק. לוקח ציוד. הטוחן צועק לו מלמעלה, לחוץ,
החשמלאי יוצא מהבודקה, יוצא מהמזגן, הלחות והחום מכים בו. עולה
למעלה, לטוחן.

הוולוו נכנסת למתחם, בעל הבית יוצא מהרכב, איש מכובד, לבוש
בקפידה, הסלולרי באוזן, עכשיו חזר מהאיגוד. לקח על עצמו להוביל
את המהלך הזה מבין בעלי טחנות הקמח. חייבים להעלות מחירים.
חיטה איכותית יקרה. הממשלה מקשה בעניין זה. "יש שיקולים
קואליציוניים", היא רומזת. "מה רע בחיטה ישראלית?" היא חוקרת,
"תביא הוכחות, חיטה מיובאת יקרה". לשם כך אותר מומחה גרמני
העורך בדיקות מעמיקות ומלומדות במעבדות ומשווה סוגי חיטה
מגוונים הגדלים בארצות ובאזורים גיאוגרפים שונים שבהם חיים
מזיקים, מאות סוגים של מזיקים. מקים טבלאות, מסרטט גרפים, מזין
נתונים למחשב ומבצע חתכים לפי פרמטרים נתונים. גם משרד עורכי
דין בעל שם בתחום, כך אומרים, כבר נמצא. מחשבותיו טרודות, כבר
מורגל הוא בכוורת העסוקה הטורחת במתחם הטחנה, ממהר לקראת משרדו
הממוזג ונבלע בקרירות הנעימה.

החשמלאי כבר עלה, עומד על גרם המדרגות, מזיע, מתווכח עם הטוחן,
מביט למטה וצועק משהו, אחר עושה סימנים עם הידיים. רעש חזק
בטחנה, חם. חם מאוד.

שמע הפרסי, משה קוראים אותו, והנהן לאות הסכמה. חוזר לרגע
למסגרייה ולוקח אתו את המשחזת. עמוס ציוד הוא חוצה את החצר,
מזגזג בין המשאיות הנכנסות והיוצאות, רץ במהירות ועולה למעלה.
שמעון, הנהג, כולם קוראים לו "כושי", זורק לו שתי חבילות
פיתות, "מאריאלי, בשבילך, גבר", אומר לו, "תקשיב, אחי, יש לי
בעיה בארגז, לא מתרומם טוב, אני יוצא בעוד חצי שעה, סדר לי,
אחי, בסדר, סדר לי?" כושי מתרחק לכיוון חדר האוכל, בפינה,
מאחורי המשרד של בעל הבית, ליד הקולר.

לפרסי אין זמן עכשיו, הוא מדלג על המעקה התוחם את איזור
המטחנות ומתקדם לעבר הקווים. הטוחן עצבני, "יאללה, בוא".
החשמלאי בדק כבר, אין בעיה חשמלית. שניהם מתקרבים לקו הראשי.
הקווים סביב ממשיכים לנוע במהירות, החיטה עוברת את השלויזה,
מתקדמת ועוברת את הרשתות, המותקנות במרחקים קבועים זו מזו
בגדלים שונים, מגיעה למשפך וגולשת אל תוך האסם, נהר של גרעיני
חיטה.

הפרסי והטוחן רוכנים מעל הקו שכשל. בדיוק בנקודה זאת נערמו
גרעיני החיטה הזהובים לתלים קטנים, מקצתם גולשים מהקו ונופלים
על רצפת הטחנה. הם בודקים היטב, בוחנים ביסודיות מקטע אחר מקטע
ומחליטים לחתוך קצה מוט ברזל שמפריע לתנועת הקו.

הטוחן מחזיק בקונסטרוקציה, הפרסי מדליק את המשחזת. חם, חם
מאוד, רעש חזק בטחנה, מסריח, ריח חיטה מתסיסה. הפרסי חושב על
שקית הסנדוויצ'ים בצידנית הקטנה שאשתו שלחה עמו כשיצא מהבית
בשש בבוקר, תוהה אם הוסיפה מן הזיתים הכבושים, אולי פינקה אותו
באיזה שניצל בתוך פיתה טריה עם קצת סחוג, פרוסות מלפפון,
עגבניה ובצל, הוא רעב. המשחזת נדלקת ומייללת ברעש מחריד. הפרסי
מקרב אותה למוט הברזל, נוגע, גצים קופצים לכל עבר, הוא מתחיל
לחתוך. הטוחן לידו, חם, חם מאוד, הזיעה זולגת מפניהם המרוכזים
ונספגת בבגדי העבודה המאובקים שלהם.

"אההה", המשחזת נזרקת על הרצפה, הפרסי כורע ברך, מתגלגל על
הרצפה, נפצע, חתך עמוק ביד, דם סמיך ניגר ומכתים את תלי החיטה
הנצבעת אדום. הוא זועק מכאבים, אחר כך מייבב. הטוחן מוריד את
השאלטר. "פצוע", הוא צועק, "פצוע, הזמינו אמבולנס, פצוע".
הסבלים המתרוצצים למטה בחצר מורידים את משאותיהם, שקים עשויים
בד יוטה לבנה, כבדים מלאים בחיטה, מארזים מלאים בחבילות קמח
ארוזות בנייר בעל כיתוב ירוק על רקע לבן עם עיגולים צהובים,
מאוגדות ומוכנות להפצה. הסבלים השריריים, בעלי הכתפיים הרחבים,
כל אחד מעדה אחרת, נעמדים לרגע, מביטים למעלה, אחד רץ למשרד
להודיע. בעל הבית יוצא במהירות, עולה למעלה בזריזות, על אף
גילו, שערו לבן אך מלא, בעל ניסיון הוא, שקול ומחושב. ארשת
פניו מודאגת. הוא מגיע לפרסי, מרגיע. האמבולנס נכנס למתחם עם
אורות מהבהבים, מורידים את משה על אלונקה ויוצאים במהרה לכיוון
בית החולים. אשתו, המנקה, מצטרפת אליו.

"הטמפרטורות ירדו מעט, הלחות עלתה", מוסר הקריין. משה יושב
בסלון ביתו המצוחצח וצופה בטלוויזיה. היא חדשה כמעט, כמעט
חדשה, השכן קנה לעצמו פלזמה, כך הציע את הישנה למשה, מחווה של
שכנים, אבא שלו ואבא של משה למדו באותו החדר בפרס, למה לא,
שיהיה. ידו חבושה, משה נח. שעת בוקר עדיין, אוויר צח נכנס מבעד
דלת הרשת המגנה מפני אורחים מעופפים בלתי רצויים. כבר שתה קפה
ומשים מחשבותיו לעוד כוס קטנה, ככה לשם פינוק.

האישה כבר יצאה את הבית לכיוון הטחנה. נכנסה לתאי השירותים,
מנקה ביסודיות, זה הטבע שלה, יסודית, ככה גם חינכה את הילדים,
כולם ילדים טובים, הקטן בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי, סיים לא
מזמן כיתה א', ילד טוב, באמת ילד טוב. יצאה והתקדמה לכיוון
הבודקה של השוקל. קיבל אותה בסבר פנים יפות, יום נעים היום,
הטמפרטורות נוחות, סיפר לה קצת על הבר מצווה של הבן, המתוכננת
לעוד חודשיים, כן, עכשיו לומד הבן אצל המורי, התימני הזקן
משיכון ה', הרב זכריה מעודה. רב גדול, בקיא ברזי התורה. אחר
הצהריים ייצאו לרכוש לבן טלית בחנות של הבוכרי מאחורי חנות
הפלאפל של דבורה. האישה שחה דברי ברכה ומוסיפה לנקות, בזריזות
ממרקת את הקרמיקה, מנגבת את הכיור ומכבדת את אריחי הרצפה
בסמרטוט, אחר לוגמת מעט מכוס התה שהתקין לה השוקל, נפרדת
לשלום, יוצאת ופוסעת לאטה לכיוון המשרדים.

היא מגיעה לחצר הטחנה ורואה גבר זר, לבוש בגדי עבודה כחולים
ונעלי עבודה גבוהות, בידו מחזיק ארגז כלים, הניחה לרגע את הדלי
עם הסמרטוט, נשענה על המגב, צמצמה עיניה השחורות. "מי זה?"
פלטה. כולם מתרוצצים, יש הרבה עבודה, גנאדי עומד על מכונת
האריזה, הסרט נתקע, הוא מנסה לתקן, מזעיף פנים. "מי זה?" שאלה
שוב. "מה, מה מי זה? אה, זה? זה מהאחזקה זה", אומר גנאדי
וממשיך מלאכתו. האישה מביטה שוב באיש הזר, מחשבה איומה חלפה
בראשה. "הייתכן? החליפו אותו? הביאו מישהו אחר? עשרים שנה עובד
פה. העסיקו מישהו אחר? במקום משה?" לפתע חשה ברע והתמוטטה.

גנאדי רץ, רץ מהר, שוכח מהמכונה, ניגש לאישה, כורע ברך לידה,
"שרה, שרה, מה קרה, שרה?" שרה לא מגיבה. "הלו, הלו", הוא צועק
למנהל העבודה גדול הגוף, "דוד, האישה, תראה את שרה, התמוטטה!"
דוד ניגש אליה, גנאדי רץ להביא מים. דוד יוצר קשר במירס, מזמין
אמבולנס שמוביל אותה לבית החולים.

נחום, בעל הבית, מכין עצמו, מבט אחרון על צג המחשב, נועל את
דלת המשרד אחריו, נכנס לוולוו ונוסע לשכונה, לבשר למשה את
הבשורה. מחנה את הוולוו ליד הגדר הירוקה המקיפה את הבית הקטן
הצנוע עם שיח הבגונוויליה ליד השער הקטן וגינת התבלינים
הריחנית מימין לכניסה. פוסע לעבר הדלת הסגורה כעת, דופק
בעדינות. משה נח. עודו צופה בטלוויזיה, רואה איזו טלנובלה, ספל
קטן עם קפה שחור מונח לו על השולחן, ריח קפה טחון והל מתוק
וחריף ממלאים את חלל הבית. נחום נכנס, "משה, מה שלומך, משה?"
אומר לו. משה מופתע. ככה? בעל הבית? באמצע היום? חשב לו. קם
לקבל פניו, מנשק אותו לאות כבוד, מצביע על הכורסה בפינה, זאת
השמורה בדרך כלל לבעל הבית. נחום מתיישב. פותח בדברים בעדינות
ומספר מה קרה את שרה. משה נסער, מודאג מאוד.

נחום מציע להסיע אותו לבקר את אשתו. בדרך מדבר על הטחנה, מספר
לו שלקח מישהו זמני, העבודה חייבת להיעשות, חולק לו שבחים על
עבודתו הטובה, על נאמנותו המוחלטת לאורך השנים, אומר לו שמצפה
ליום שיחלים ויחזור למלא מקומו הקבוע בטחנה. משה מקשיב בשקט,
מהורהר.

הוולוו מחנה. נחום ומשה נכנסים לבית החולים, מבררים על אודות
שרה. שרה מונשמת. נחום מבקש את הרופא להגיע ולהסביר מצבה.
הרופא משתהה. יש הרבה פציינטים. כולם מבקשים את הרופא. משהגיע
קיבל פניהם בנימוס, באיפוק, משמרת רצופה של עשרים וארבע שעות
לא ניכרת על פניו. הסביר כי שרה עברה אירוע מוחי, אך מצבה
יציב, מפרט וממשיך. אך משה כבר לא שומע. הוא מסוחרר. "שרה,
רעייתי האהובה, תמיד לצדי, שרה, מה יהיה?" חבטה. משה קרס ונפל
ארצה. מהומה מתעוררת, הצוות הרפואי רץ הלוך ושוב, משה מובל
לטיפול נמרץ. הצוות מאבחן התקף לב. משה מוכנס לניתוח מעקפים.

"הטמפרטורות נוחות ואף נמוכות מעט לעונה", מכריזה הקריינית יפת
העיניים, בעלת המחשוף הנדיב, צבע הז'קט תואם את צבע עיניה.
ערב. עגלות אלומיניום עמוסות במגשים עומדות בפינה, על חלקם
נותר כל האוכל, על אחרים נותרו שאריות מזון, חלקם ריקים ורק
צלחות וכוסות בצבע תכלת מונחים עליהן באי-סדר.

גיסו וגיסתו של משה מגיעים עם הילדים. שתי אחיות צעירות בבגדים
לבנים מגוהצים מסדרות נרות על מגש כסף ומניחות אותו על שולחן
מלבני קטן מכוסה מפה לבנה מעוטרת רקמה כחולה, עוד מעט נכנסת
שבת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרוקופייב.

פ' בשביל
פראיות
ר' בשביל רגש
ו' בשביל
וואגינה
ק' בשביל קצב
ו' בשביל וודקה
פ' בשביל פלא
י' בשביל ישועה
י' בשביל יושר
ב' בלגאאאנים!




-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב.
מתדרדרת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/9/07 12:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביטל בת אברהם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה