שלום לכולם. אני אריה, חניך המכינה.
תראו, לספר על חוויית המכינה, על התהליכים שעברנו פה ועל
המשמעויות שלהם - זה לא דבר פשוט בשבילי או בשביל אף אחד
מאתנו. במהלך השנה החולפת, מצאתי את עצמי מול חברים, קרובי
משפחה, ואפילו סתם אנשים שהכרתי באותו רגע, נשאל שאלות
טריוויאליות למדי לכאורה על המכינה, על מה אני עושה בה, ומה
אני עובר בה.
ובכן, השאלות הללו, שבאמת לגמרי נשאלו על תקן של שאלות שוברות
קרח, או שאלות פשוטות של הבנה בסיסית, היו בשבילי שאלות
מביכות, אישיות, אינטימיות ובעיקר: שאלות שקשה לי לתרגם את
התשובות שבראש שלי לכאלה שאני ארגיש שמישהו שלא חווה את אותה
חוויה יבין.

אחרי ההקדמה המעט מתנצלת הזו, אדגיש שהבלבול בהסבר נובע אך ורק
מכמה שהחוויה היא חוויה משמעותית ונהדרת, ואגש לגעת ממש בקצה
המזלג בכמה מהנקודות המשמעותיות שרלוונטיות לחוויית שנת המכינה
שלנו בבית ישראל.

חוויית הלימוד: אני מניח שמרבית ההורים פה זוכרים היטב איך עד
לפני שנה, המושג "ללמוד" יצר לחברים היקרים שלי פה אסוציאציות
של משהו מלאה, מתיש, משעמם, שאין מטרתו אלא בציונים, בתעודת
בגרות ראויה ובקבלה לעוד לימוד - באוניברסיטה; בקיצור, בשפה
שהיא קצת יותר מעולם המושגים שלנו במכינה - לימוד שאיננו
לשמה.
ובכן, המושג "ללמוד" עבר אצלי אישית בתודעה, ובתודעות של רבים
מחבריי למכינה, מהפך גדול למושג שההקשרים הראשוניים שלו הם
חיוביים ונהדרים. כמובן, אני מתייחס לשיעורים שעברנו במכינה על
ידי המורים המצוינים שלנו; שיעורים שאנחנו בחרנו בהם, שיעורים
שלא פחות ממה שהיו מכוונים לאינטלקט שלנו - היו מכוונים לנשמות
שלנו, שיעורים שהעשירו אותנו ושהעסיקו אותנו בשיחות ובמחשבות
הרבה מעבר לשעות שלהם במערכת. למדנו נושאים שונים מתחום היהדות
מזוויות ומנקודות מבט שונות, נושאים בפילוסופיה, תרבות, ספרות
ואמנות, והיה מרתק ובונה.
נוסף על כך, במהלך השנה קמו קבוצות לימוד, חברותות, על בסיסים
קבועים או משתנים, בצורה ספונטאנית ווולונטרית לגמרי - על ידי
החברים במכינה, בנושאים שהם בחרו והתעניינו בהם, ובאופן עצמאי.
כמו כן, במהלך השנה התפתחה מסורת מקסימה במכינה, שבשבתות
משותפות שלנו אחד מחברי המכינה מעביר שיעור ליתר החברים.
אבל כשאני מדבר על השתנות מושג ה"ללמוד" אני לא מדבר רק על
השיעורים, שבאמת היו משמעותיים ומעולים, אני מדבר על תהליך
שהוא יותר רחב מזה. מושג ה"לימוד" חדר לתוך החיים שלנו גם
במשבצות בחיים שאינן משבצות קלאסיות או מוגדרות של לימוד.
הזכרתי קודם בקיצור את ההתדיינות בינינו לאחר שיעורים, אבל לא
לכך כוונתי: הכוונה היא לתובנה ולהתנהלות שבה כל שיחה, כל
קריאה בעיתון, כל הסתכלות בטבע - טומנת בחובה הסתכלות של
לימוד; לתובנה ולהתנהלות שגורמת לכך שבשיחות בינינו, אפילו על
הדברים הכי זניחים, עולה מדי פעם השאלה "מה למדת מזה?" במטרה
להעמיק ולהבין יחד.

החוויה הבאה שאני אתייחס אליה קשה יותר להסבר עבור רובנו. אני
אקרא לה בשם המפוצץ: חווית הזיכוך, הטוב והחסד. אפשרי שלחלק מן
השומעים, הנושא נשמע לכאורה ברור מאליו ואפילו לא דורש כל הסבר
שהוא: מה דורש הסבר בזה שהילדים נחשפו לאנשים טובים והתעסקו
בעשיית טוב?
ובכן, גם אם הדברים היו כה פשוטים כפי שהם עשויים להישמע - זה
עשוי היה להיות נהדר ומשמעותי ובונה לכל החיים; אבל יש מעבר
לכך.
לא מדובר על העבודה הקהילתית ועל ההשקעה הפיזית והנפשית בה, לא
על האידיאולוגיה החסידית שאליה נחשפנו, לא על החוויה החברתית
המהממת בתוך קבוצה מלאה באנשים נהדרים באמת, לא על המפגש עם
הצוות שכולו מכוון לחיים של עשייה חברתית ושל יפות נפש במובן
המקורי של המילה, לא על ההסתגלות למחשבות עדינות, לא על
ההימנעות ההדרגתית מדיבור ציני, לא על עשרות ההחלטות האישיות
של חברי המכינה לחיים של עשייה וגם לא על שום דבר
ספציפי-נקודתי אחר.
מדובר על כל אלה יחד; על כל אלה כדבר אחד שלם שחווינו השנה
במשותף, הוויה שלמה שאולי לא באמת הגדרתי אותה, אבל היא חלק
מאתנו, והיא-היא, בעיניי לפחות, החוויה של בית-ישראל.



החוויה האחרונה שאתייחס אליה כאן היא חוויית מפגש
הסוציולוגיות, מה שנקרא נושא ה"חילונים-דתיים".
הדבר הכי חשוב במפגש הזה, על פי הסתכלותי, הוא עצם קיומו; עצם
זה שחילונים ודתיים חיים, עובדים ולומדים יחד, בלי קשר
לבית-ישראל או לכל דבר אחר, מפסיק את התחושה הכל-כך טבעית
והכל-כך עצובה, שהחילוני הוא "אחר" או שהדתי הוא "אחר". המפגש
מוליד חברויות אמת, בטח לא פחות מאשר במפגש בין דתיים או בין
חילוניים, ואם היה מתקיים לא רק באיים כמו בית ישראל אלא בכל
המדינה - היינו יכולים להיות יותר כמו עם אחד.
אבל לא רק מהזווית של אחדות העם וביטול הניכור בו, חשוב כל כך
המפגש. המפגש הוא מפגש בונה אמיתי לנפשות, לתפיסות העולם
ולגיבוש הזהות היהודית - של שני הצדדים. כבר בשלב מוקדם של
השנה נוכחנו כולנו לגלות שגם אם הבדלי הסוציולוגיות טובעים בנו
מוסכמות וכללים ודרכי התנהלות, בכל הקשור לתפיסות עולם במובן
הפנימי העמוק של תפיסות עולם - לא הסוציולוגיה קובעת, אלא
הנשמה של כל אדם ואדם.
והתובנות שהידיעה הזו מגלה - על העולם, על המטרות שלנו בו, על
היהדות, על אלוהים, על בני אדם ועל ההתנהלות אתם - הופכות
אותנו גם ל"דתיים טובים יותר" וגם ל"חילונים טובים יותר", אבל
הרבה יותר חשוב, בעיניי לפחות - ליהודים טובים יותר, ולבני אדם
טובים יותר.

לפני שהתחלתי לפרט את החוויות אמרתי שאפרט "על קצה המזלג" -
באמת שהתכוונתי לכך, כי באמת שהמילים מצמצמות את החוויה שעברנו
השנה בבית-ישראל.
תודה לכם על ההקשבה ובעיקר על הסבלנות, והמשך ערב נעים.