תינוק קטן ישן בזרועתיי, עייף ורעב. לא יודע דבר מלבד קולו
הצורם באוזניי.  ידיו רועדות, כל גופו רוטט, עיניו נפוחות,
מוצפות בדמעות חמימות. ידיו מקובצות לאגרופים זעירים.
ידי מלטפת, מנסה להרגיעו, אך לשווא.

ארזתי את המזוודה הוורודה, קשרתי שקית רטובה עם זוג נעליים
ויצאתי לדרך, רחוק רחוק מכאן, למקום שאיש לא ידע.

אחרי הליכה ממושכת, עצרתי להיניק את תינוקי הקטן, הפעוט שטרם
הבין את נבכי העולם, חוסר הצדק של ההוגנים, הפגנתם של הרעים.
הוא לא יודע דבר, לפני "דקותיים" יצא מהחלל הסגור בבטני, המקום
שהגן עליו מכל יד, עצם, כוח עליון, מעליו. גדל והתפתח בין
איברי גופי הנסתרים, ללא כל חשש אימתני.

ועכשיו נחבט בחלל הגדול, החלל שאין לו קץ בשום מקום. הוא חושש,
ירא מכל הסובבים אותו, הוא עדיין לא יודע מי הטובים ומי הרעים,
ידיו מוכנות לאגרופים, מגן על עצמו, מוכן ליריב. ואני מלאת
חרדה אף יותר, אני מבינה מי הרעים, כולנו רעים. בכולנו עוברות
מחשבות טמאות. בטחוני נעלם מן העולם, אינני נשענת על איש, לא
סומכת על אחר מלבדי.
תינוקי הקטן, רעב למגע, יונק חזק כמו חיה. ראשו הקטן עטוף
בכסותי, גופו לובש שריר מהפחד, הקור, החשפותו בעולם.
כעבור זמן מה תינוקי נרדם. גופי כואב מן היניקה, התנוחה, הכובד
של העולל הנכבד.

לבסוף, אחרי אין-ספור עצירות, אין ספור התלבטויות, מה נכון
לעשות, כיצד להמשיך ואיך לעבור, היננו ביעד. הגענו למקום
הנבחר.

בעינינו נגלה נוף מופלג, מים צלולים מלטפים שרשרת סלעים, אדמה
רטובה, רכה, נוחה לרגליי, ולפתע פני עטופים הפתעה.
קשת משתקפת באישוני הפעוט, תינוקי הקטן מחייך לעולם, צחוקו
מתגלגל אל הים הכחול, הרוח חולפת על פנינו ברוך, באהבה ששולחת
אלינו את ברכתה.

לאחר שהתמקמנו, פתחנו את האוהל כביתנו הקטן.
דכי הגלים מרדים את העולל, האדווה מהפנטת את תודעתי. בדמיוני
רואה אני את הינוקא, גדל, מטפס על עצים, מנער ענפים, מלקט
פירות מהאדמה, מדליק מדורות, זורע זרעים, מעמיס דליי מים על
כתפיו הרחבות, גופו התעצם, חזק כסלע, בני מושל בכפה.

לא עוד מלחמות, לא עוד מריבות מיותרות, פגיעה, התעללות, רוע
מתוך זדון או שגגה, חוסר אונים שנטמע לעד, פגיעה בסביבה, חוסר
שליטה, איזון לא נכון על הכדור של כולנו.

וכך אגדל את תינוקי הקטן. וביום מן הימים יהפוך לגדול, ידיו
יקובצו כאגרופים בכל פעם שיחוש רע, ישמור על עצמו ועל הטבע
שעליו גדל, שנות אור מן העולם המר. אולי יגלה אנשים או חיות
שרצו מן הציבליזציה לברוח, שרצו את חייהם להעמיק, לעלות על דרך
המלך, לראות את האור, למסור את נפשם לחיי הנצח הטהורים.

נפשי מתעוררת, עיני מבריקות, דמיוני עטף את עצמו בבד משי נעים,
ועכשיו תינוקי צווח מכפור עז, רוח עזה מכה את גופו, גשם זלעפות
חודר לאוהלינו. ואני טומנת את תינוקי בחיקי שלי. ידי השניה
מחזקת את ביתנו הקט, גופי מתרכך לגופו המתנגד, המתחכך, המתכווץ
מקור במרווחים הפעורים בינינו.

בחוץ שעת בין ערביים, השמים מגלים לנו את התכשיט הנוצץ, אהבתם
רבת הגוונים, האיפור המפואר, שלמותם. תינוקי נצמד אל גופי,
מחבק את לבי, כאילו הוא שוב חי בתוכי. ואני בשתי ידיי מסירה את
האוהל הנוטף, מרחיקה את הבד מעליי, ומגלה לבני את השלמות עלי
אדמות.
השקט שולט, הקולות נעלמו, הטיפות חדלו, התפעמות לבו חוזרת
לקצבו, ואני מזדקפת אל העולם, גאה ובטוחה, מרימה את גפיי, ידי
חופשיות לריקוד ניצחון.

כך הגיע הסבל לתומו, הים נע לכיווננו, מחלץ איבריו ורוקד איתנו
תרועת ניצחון, כמו בחלום הוא נפער לשניים בתוכו מתגלה אדמה
יבשה, צחיחה. קירות הים חדים כלהב הסכין, ואנחנו עומדים באמצע
מחובקים, מחוברים לישות אחת בלתי נפרדת, אני ובני, בשר מבשרי,
תינוקי הקטן.