גולם בניתי לי, גולם מוזר.
שברירי למראה וחסר צורה.
את כל כאביי שמתי בו,
סיפרתי, חלקתי,
והוא שמע והקשיב,
לא הטה מבטו לא עיקם פיו,
רק הקשיב לכל בעיותיי.
ולא כמו כולם,
האנושיים האלה,
הוא נשאר שם,
בעתות הסבל שלי.
יום אחד רצתי אליו,
לבי נגדש שוב בכאב שורף.
הוא חיכה שם,
גולם גדול,
כבר אינו שברירי,
וצורה גם כן יש לו.
מחפש הוא עכשיו לפרוק כאבים,
את כאביי שלי שנאגרו בתוכו.
את עיניי פערתי למולו,
האם אלו כאביי, כאבי ילדותי?
בגודל כזה? בעצמה כזאת?
עכשיו תורי להשיב לו, לגולם, על חסידיו,
הוא, שהיה שם ברגעים הכי קשים,
צריך את עזרתי עכשיו,
והחלטה גמלתי בלבי.
אקח בחזרה את כל כאביי,
כי תורי לגמול לו על עזרתו,
והוא באנוכיותו שפך לתוכי את כאבי שלי,
כאביו של יוצרו,
כאבי אנוש.
ועכשיו הוא חי,
שברירי למראה וחסר צורה,
גולם מוזר יש לי כעת.
רק שאני אינני כעת,
הנני כאב צרוף,
כבר איני יותר בין החיים,
הכאב הצליח לכלות אותי לבסוף. |