היינו רק הים הירח ואני,
ולא היה צריך יותר מזה.
רק מליחות הגלים על הקרסוליים שלי
והשתקפות הירח על החול הרטוב.

ידעתי שחוץ מזה אין כלום,
רק אני פה, משוחררת,
עם האמונה שאני יכולה לאהוב ולהיות נאהבת,
עם האמונה שזה בסדר גם אם זה יבוא אחר -כך,
לא חייב עכשיו.

הים באכזריותו וברחמיו מוחק עקבות,
משאיר הכל טהור, נקי,
חף מהעבר.
משכתב נשכחות.

מספיק, כמה שזה היה לי מספיק,
כל דבר נוסף היה מיותר.
לא צריכה את עיני הזכוכית שלו, שלך, שלהם.
כלום.

מטרת המסע שלי אולי חצובה בסלע,
אבל העקבות נמחקו.
כמה נפלא ונורא זה.
זה בכלל לא היה זמן המתנה!
לראשונה - נהניתי מהדרך...