הבדידות היפה.
שיערה גולש לאורך הצוואר,
מחוספס קלות ומשמיע רעשי פלסטיק חדש
מהמפעל כשנתקלים בו בשוגג לאורך השדרה.

העצים, ישרים וסימטריים כקלידי פסנתר רוטטים, שחור- ולבן
אדום כהה - ובהיר, שמשלבים ידיים
ורוקחים מחשבות זה בזו בבית כשהאור מחוסר הכרה.

אני עומדת לפרוץ מן החלום, ולהבעיר אש במכנסיך.
בלעתי את הכדור האחרון לפני השינה
ועכשיו אני מלאה בסנקציות פרועות
ואישוני לילה מורחבים.
השיגעון, מילה כה משמעותית עבור אדם הגיוני.
מלאה בעוצמה שמקורה איננו מוכר:
ואני מרותקת לדברים שאינם מוכרים לי,
ככלב מיוחם שמוציא לשון ארוכה
בהתבוננות שוקקת חיים בכלבה עם הצמה של הדירה השכנה.

ההתפתלויות לאורך השדרה חדות וממוקדות,
צווחות בשעות הדמדומים כשעוברי אורח עוברים ושבים,
ושותקות כאילם כשהם ( עוברי האורח הנכבדים),
מתכנסים כעכברושים מבוהלים
חזרה אל סדק הקיר ממנו בקעו כקרחות יער מבריקות.

חושיי החדים מרותקים זה לזה,
הכל נמהל בתחושת קדרות מסוימת ומתלקח בשעת העוצר.
ניתנת לי שעה אחת
                                         בודדה
בכדי לכוון את השירה שלי לסימפוזיון ייחודי
                                         בודד,      
ועל כן - לא אוותר על כך, ואתמיד ככל שעולה על רוחי.

הבדידות, שערה מתנזר מידי זרים,
מסתרק רק באמבטיה כשזרם המים נמהל בזרמי העיניים.

חושניות הנעורים מעגלת פינות במסדרונות האמבט,
משבצות חוצפניות על הקירות, והתקרה,
ממלאים בי צורה - צורות,
ומעוותות לי את חוט המחשבה,
שבין הטוב למגוחך,
ובין הסדר לכאוס.
גלשני מפרץ יוקדים בחולות,
גרגירי הזהב נבלעים בפה תחת הלשון ככדור,
והסגולה שבחיים מעלה בי מורל אחת לשדרה,
מציתה בי את שנשכח זה זמן רב באורבניות החייתית של העיר.