גיליתי פתאום שאני לא ממש מתאימה לתפקיד הזה.

"החברה הדואגת והתומכת". זאת שהחבר שלה קרבי ורחוק.
יהיה לו קשה-תתמכי בו.
יהיה עצבני- תרגיעי אותו.
תיהיי שם בשבילו.
הוא יזדקק לך.

     

"וואו, אתה נראה פשוט מצוין!" אמרתי כשחזר בפעם הראשונה בתור
חייל. "כל כך יפים לך המדים!" וכיסיתי אותו בנשיקות.

אבל אז גיליתי שזה לא רק מדים.
וגיליתי שאני ממש גרועה בכל ה"עניין" הזה.
למרות שממש השתדלתי.

באיזשהו מובן לא הייתי כ"כ רחוקה ממה שציפו ממני.
האמנם?
באמת דאגתי.
כן, דאגתי ששוב הוא יסגור 21 ולא נתראה שלושה שבועות.
באמת גם ממש תמכתי.
תמכתי בזה שלא יתנדב שבת.
כמו שחלק טענו, גם העצבנות הגיעה בסופו של דבר.
באמת התעצבנתי.
והוא באמת קבל את זה, והרגיע אותי.

את איומה, כל כך הרבה פעמים חשבתי לעצמי. למה את לא יכולה
להיות נורמלית? למה את חייבת להיות כזאת מפונקת. הרי ידעת שזה
מה שיהיה, ידעת! ידעת שהוא לא יחזור הרבה, ידעת שתצטרכי
להתמודד עם זה וידעת שהוא יצטרך את התמיכה שלך.
ובמקום לתמוך, לעודד, לומר שאת מחכה, את בוכה לו בטלפון כמו
תינוקת ואומרת שאת לא מסוגלת יותר.

תחילת מלחמת לבנון השניה.
למעלה משלושה שבועות הוא כבר לא בבית.
ואני?
נכון, בכיתי כשפתחתי חדשות. בכיתי על החיילים, המתים, הפצועים,
תושבי הצפון.
אבל יותר מהכל בכיתי על זה שלא חזר הבייתה.
יותר מהכל בכיתי כי כבר למעלה משלושה שבועות לא נפגשנו.
והוא?
"יהיה בסדר מתוקה, אין מה לעשות, מלחמה, זה לא תלוי בי, אל
תבכי, בבקשה אל תבכי..."

אני אנוכית. אני מתיימרת שלא להיות, אני משתדלת שגם לא יראו.
אבל אני אנוכית איומה!

כבר שנתיים חלפו.
היום אני מבינה שזה חלק מהשירות שלי, חלק מחובתי למדינה.
התבגרתי קצת, אבל אני עדיין מרגישה שהתפקיד הזה גדול עליי.
כל פעילות שהוא יוצא אליה, הבטן מתהפכת והנשמה יוצאת.

ובסופו של יום, יותר מעניין אותי אם הוא יחזור ביום שישי, או
עדיף כמובן בחמישי, מאשר האם המעצר הצליח.

ועכשיו, החברים שלו נפצעו.
תרדמת, רגל, יד, ראש.
והוא כועס.
ועצבני.
ואני מנסה. מנסה לדבר, להגיע אליו.
והוא לא רוצה.
"אני לא רוצה לדבר על זה, רק תחבקי אותי."
אז אני מחבקת.
מנשקת את העיניים שלו שכמעט, כמעט זולגת מהן דמעה.
אבל לא.
כי איך יבכה? אי אפשר. צריך להיות חזק. צריך לעמוד על שתי
רגליים, להיות חדור מוטיבציה ולהמשיך. דווקא עכשיו.

"נמאס לי. אני רוצה להשתחרר. אני לא יכול יותר, נמאס לי לראות
את כולם בירוק". הוא אומר לי.
מן ניגוד שכזה. כשהוא שם בשטח הוא הכי מורעל שבעולם.
כשזה נגמר הוא רק רוצה הבייתה.
ואז אני אומרת לו, "עוד קצת, באמת, נשארה כבר פחות משנה."

אומרים שלפעמים, דווקא כשזה כמעט הסוף, זה הכי קשה.
יש לנו כל כך הרבה חלומות להגשים יחד.
מחכים רק לרגע שהמדים יושלכו הצידה.

מחכים לרגע שנסיים את השירות, שנשתחרר.
גם אני.

יש בי כל כך הרבה כעסים עצמיים, על כך שלא נתתי את כולי, לא
הייתי שם מספיק, למרות שתמיד קיוויתי שאהיה.

אבל אני עדיין כאן.
לא קמתי.
לא הלכתי.
לא נטשתי.
נשארתי.
ואני אשאר.
איתך.

תמיד.