הייתי יפה היום, ממש יפה, כולם הסתכלו עליי ברחוב, ממש נעצו
מבטים. הוא לא בא, פשוט לא הגיע, הרגשתי כמו ילדה שנעזבה על
מפתן דלתו של עולם גדול וקר, כי חוץ ממנו אף אחד לא בא. כולם
רק נעצו מבטים, מפחדים להתקרב ולפתוח בשיחת חולין על מזג
האוויר של היום. כאילו הייתי חיית טרף אקזוטית שנאה רק כדי
להביט בה. גם חיות טרף מרגישות בודדות, לכן הן טורפות, כי הן
הכי בודדות בעולם, הטרף מרגש אותן, נותן להן תחושת עליונות,
לרגע הן לא לבד, כי הן שולטות, אבל זה רק לרגע.
                                       

אז הלכתי לבד על הטיילת, כעסתי עליו, קיללתי אותו, והחלטתי
שזהו שכדאי להפרד כי הוא גם ככה לא אוהב אותי וזאת למרות שאני
לא יודעת אם זה באמת נכון, כי לא יצא לנו להפגש לאחרונה.
לאחרונה זה אומר חצי שנה.
                                       

אני מוצאת את עצמי פתאום או שוב, חוזרת לעבר שלי, למשהו שכאילו
התנתקתי ממנו, אבל עדיין לא, מסתבר שלא, שוב על הטיילת, שוב
פוסעת על חוף הים, שוב ערב ושוב לבד.