כשהייתי קטנה לימדו אותי שלכל אחד יש מלאך.

כחושבים על מלאך ישר רואים בראש מין דמות מעופפת, לבושה בלבן
עם שרביט מזהב, כתר מעופף מעל הראש והילה זוהרת.
ככה נראים מלאכים.
מלאך הוא שמיימי, הוא שומר עליך, מאיר לך את הדרך ומכוון אותך.
אבל בגלל שהוא כזה קסום, סביר להניח שלא תפגוש בו אף פעם, גם
אם תחפש.
אני מצאתי. בלי לחפש.
מצאתי מלאך.
ויש לי מלאך, לפחות עד היום.
ועכשיו אני מפחדת שהוא ישנה לעצמו את המקום.
שאולי הוא יברח, שאולי יסתתר,
למרות שעד עכשיו הוא היה המלאך השומר.
מהמלאך שלי למדתי מה טוב בחיים,
אבל עכשיו הוא בוחר בחיים אחרים.
מעמעם לי את אור האמת בקצה המנהרה
ואני קצת מפחדת שאחזור על עקבותי בחזרה.

אני כל כך אוהבת אותו - את המלאך השומר שלי,
כי הוא באמת הוכיח לי שהוא אוהב אותי.
בחיבוק, בנשיקה, בחיוך או במבט,
נתן לי יד וליווה אותי מעט.
שינה לי את העולם, לימד אותי לחשוב,
לימד איך לחבק ואפילו איך לאהוב.
ואני רוצה להמשיך ללמוד, להמשיך לאהוב
לחבק אותו חזק ולא לעזוב.

כי המלאך שלי הוא אנושי, ולמלאך שלי יש שם,
המלאך שלי זו צליל ואני לא רוצה שהיא תעלם...

                                         

28.7.07
תישארי בחיים שלי בבקשה...