זה יום שלישי חם אחד אחרי הצהריים כשטלי מתקשרת אלי, ועוד
למשרד. בשניות הראשונות אני לא מזהה אותה, כי בכל זאת קשה
לזהות בטלפון מישהי שאת רואה פעמיים בשנה, במקרה הטוב. "רות,
את שם?" היא שואלת, שרידי המבטא האוסטרלי בקולה מושכים לי את
השורוק ומהדהדים אותו לפני הת"ו הסוגרת. כמה שהיו מתחילים איתה
כשהיינו יוצאות ביחד, בתיכון. השיער הבלונדיני הארוך והעיניים
הירוקות-צהובות שלה משכו אותם ממרחקים, כמו עשים. וכשהיא פתחה
את הפה והמבטא המתגלגל הזה יצא החוצה, הם רפרפו סביבה בלי
יכולת להינתק.
מה היא רוצה ממני עכשיו?
"רגע אחד..." אני מהמהמת, מרשרשת בהפרזה כשאני מסדרת את ערמת
הניירות הממוינת היטב שעל שולחני. "עוד שנייה... זהו. במה אפשר
לעזור לך?"
"מה שלומך, רות?" הגבה השמאלית שלי מזנקת למעלה. הופה. זה מקרה
מיוחד, לא סתם עוד שיחת ייעוץ בענייני מיסים.
"טוב מאוד, כרגיל, בסדר, את יודעת". שתיקה קצרה. "ומה שלומך
את?"
"אני - יופי, המצב ממש טוב. אני לומדת עכשיו צילום, את יודעת."

אם אני יודעת. אמא שלי מספרת לי כל פעם בשיחה השבועית שלנו.
טלי מצטיינת השנה הראשונה. טלי מציגה תמונות בתערוכה של בית
הספר, וכבר מקבלת הצעות מחיר. היא מסרבת, כמובן, בטענה שהיא
"לא בשלה". טלי מוצאת עבודה כצלמת של מגזין תיירות מקומי
ומרוויחה לא רע. הם שולחים אותה לצלם כתבה על סיני. ועל מלונות
חמישה כוכבים בעיר, אחרי שהיא חזרה. הם מממנים לה שהיה של שבוע
ב"אמריקן קולוני". ועוד ועוד. כשאני דיברתי על ללכת ללמוד
ציור, אמא שלי התנגדה, בטענה ש"זה לא מקצוע, זה תחביב" והמליצה
לי לקחת קורס במוזיאון ישראל במקום לבזבז זמן וכסף על שלוש
שנות לימוד.
"כן, שמעתי משהו על זה".
"תראי, אני יודעת שלא דיברנו כבר הרבה זמן וזה ישמע לך מוזר,
אבל אני צריכה לבקש ממך משהו".
"בבקשה, אל תתביישי". שתיקה. אני פותחת את פי לומר משהו, אבל
מתחרטת.
"קצת קשה לי בטלפון" היא אומרת. "אולי ניפגש?"
"אין בעיה." אני מוציאה את היומן ומתחילה לדפדף בין דפים נקיים
ששלוותם לא הופרה מעולם. "מתי יתאים לך?"
"האמת, קיוויתי שנוכל להיפגש היום" היא עונה, וממשיכה "מתאים
לך לצאת לצהרים, או שאכלת כבר?"
"כן, אה לא, כלומר את יודעת איך זה, לוח הזמנים שלי צפוף קצת,
אני לא בטוחה..."
"חבל", אני שומעת אותה בסטריאו פתאום, ולפני שאני מספיקה לתהות
הדלת נפתחת והיא עומדת שם.
בשניות הראשונות אני מופתעת כל כך שהשפופרת עדיין צמודה לי
לאוזן. לא ידעתי שהיא יודעת איפה אני עובדת. אני כאן כבר
שנתיים, והיא עדיין שואלת אותי כל שנה בסדר אם אני עוד חושבת
להמשיך לדוקטורט.
אבל זה עובר לי, ואני קמה ומחייכת ומכניסה אותה לחדר בגינוני
הטקס הראויים. מאחורי גבה אני רואה את וייס ושאפט, שיושבים
בחדר מולי ומשתדלים לא להסתכל לכיוון שלי כשהם יוצאים לצהריים,
בוהים בה כשפיותיהם הפעורים זה לצד זה יוצרים סמל מוכר שנמצא
מאוד במקומו כרגע, לפי דעתי. אני מנפנפת אליהם וסוגרת את הדלת.
טלי כבר יושבת.
"אפשר להציע לך משהו לשתות? מים? קפה? מיץ?"
"לא, תודה. הבחורים האלו הם חברים שלך?"
"את יודעת איך זה, לא ממש. שלום-שלום."
"באמת?" היא משתאה. "ואני חשבתי שהם נחמדים כל כך, כששאלתי
עלייך במרכזיה הם עברו שם, ומיד הציעו לי ללוות אותי אלייך",
יופי לך, אני חושבת בדממה. חבל שהם לא פיזרו לך עלי ורדים
בדרך. "כן, כנראה שהם לא סמכו עלי שאצליח ללכת ישר, לפנות
שמאלה ולהיכנס לחדר השלישי מימין לגמרי בעצמי." טון הדיבור שלה
יבש פתאום. אני מגניבה אליה מבט. היא שותקת עוד רגע, ומחייכת
אלי את החיוך הדולפיני שלה. איפה קראתי שאסור לסמוך על יצורים
שמחייכים כל הזמן?
"תראי, טלי. אני מצטערת שבאת עד כאן, אבל אני עסוקה מאוד."
"נו, בואי" היא מתפנקת לי. "יש כאן מקום נורא נחמד בסביבה.
ניסע באוטו שלי, ואני מחזירה אותך תוך שעה. רותי?" אני נכנעת.
"בסדר. שעה אחת. יש לי עוד ישיבה חשובה בחמש." מחר, אני ממשיכה
בלב.
אנחנו נכנסות לאוטו שלה. על הפגוש מאחור יש מדבקות של "תנו
לחיות לחיות" ושל "עמותת צלול" ושל עוד כמה שהיא מתנדבת אליהם,
או לפחות תורמת להם כל חודש. תנו לחיות לצלול, אני חושבת, וזה
מיד משפר לי את ההרגשה.
אנחנו נוסעות. ברקע נורה ג'ונס שרה בנעימות, ורק אני מזמזמת
איתה. לטלי, תודה לאל, אין שמיעה מוזיקלית. עוברות חמש דקות.
ואז עוד עשר. אני מפסיקה לעשות קולות לנורה, ושואלת "טלי, מתי
נגיע? אל תשכחי שאני צריכה לחזור למשרד". היא מהנהנת, הנהון
כמעט לא מורגש. אנחנו מחוץ לעיר, אני שמה לב, על אחד מהכבישים
הצרים האלו על ההרים שנראים כמו הפנטזיות שלי על טוסקנה. "כבר
נגיע". ואחרי עוד כמה דקות היא פונה לשביל עפר צר, עם שלט
'בקתה ביער - חוות עיזים', בחיי, עם 'גבינות, משחקיה, פינת
ליטוף ומסעדה'. בסדר הזה.
נורה נאלמת דום כשאני לוחצת על הכפתור, בדיוק ברגע שטלי מחנה.
"יופי", היא מחייכת. "את מוכנה?"
אני שואפת, מחזיקה את האוויר קצת כמו בשיעורי היוגה, ומוציאה.
"טלי, נפלה כאן טעות. אני לא מתחככת עם עיזים, אלא אם כן הן
בסוודר. אני לא משחקת איתן, לא מלטפת אותן ובטח שלא אוכלת
איתן".
היא מחייכת בשלווה. "סוודרים סורגים מצמר כבשים בדרך כלל", היא
מודיעה לי. טלי מארץ הכבשים. "וחוץ מזה - אין לך ברירה.
המפתחות כבר אצלי. ואל תדאגי. גם העיזים לא רוצות לאכול איתך".
אני שואפת שוב ומנסה להדחיק דחף עז למשוך לה בשיער.
המסעדה מלאה באנשים עם סנדלים וכל מיני חולצות מפוספסות ביותר
מדי צבעים. לחלקם יש זקנים, לחלקם משקפיים ולחלקם גם וגם. גם
לנשים. אין כאן אף אחד בחולצה מכופתרת ונעלי עקב.
מישהו מאחורי הדלפק מחייך לטלי, כנראה שוטף הכלים. היא מתקרבת,
מנשקת אותו על הלחי, ולמרבה הזוועה גוררת אותי. "שלום, תכיר,
זו רות, בת הדודה שלי. רות, זה שלום". הוא מושיט לי את ידו,
ואני לוחצת. "שלום  הקים את החווה. הוא עשה הכול לבד. הוא בנה
את המבנים, ומגדל את העיזים.." "טלי, you're exaggerating" עוד
אוסטרלי. הוא מביט בי בציפייה. גם לו יש שיער פרוע, אבל בלי
זקן. "יש לך מקום נחמד כאן", אני מקרקרת. הם מחליפים מבטים
ומחייכים. איזה ספר זה היה, לכל הרוחות?
אנחנו מתיישבות. מביאים לנו כוסות, קנקן לימונדה, לחם חם,
גבינות ואנטיפסטי. רק אחר כך מגיע התפריט. אני רעבה פתאום,
ומחסלת חצי מצלוחית הקישואים. טלי צוחקת.
"תשאירי לעצמך קצת מקום. האוכל נהדר פה".
בחור גבוה עם עיניים ירוקות בהירות, צוואר ארוך ואוזניים
בולטות מתקרב אלינו.
"חשבתי שהעיזים לא ירצו לאכול איתנו". אני לוחשת לטלי. היא
בוהה בי במבט רציני. מסתבר שהוא המלצר ועוזר הטבח. אנחנו
מזמינות במהירות, ואני מתפנה ללבנה ולחצילים.
"אז מה שלומך?" טלי שואלת. "שאלתי אותך בטלפון, אבל לא ענית
לי".
"אני בסדר".
"יופי". פעם, לפני שנים, היא לימדה אותי ש"בסדר זו לא תשובה".
"כלומר, העבודה בסדר, קידמו אותי למנהלת חשבונות ראשית בחודש
שעבר. אולי שמעת." היא מניעה בראשה. "וקניתי דירה. היא לא
גדולה כל כך, אבל היא תספיק לי."
"זה נהדר. איפה?"
האוכל מגיע. פסטה ברוטב פסטו לי, ופלטת ירקות שורש אפויים עם
גבינת עיזים לה. הריחות נהדרים, ופתאום שולחנות העץ כבר לא
מציקים לי. אנחנו מפסיקות את השיחה המרתקת ומרימות את
המזלגות.
אחרי עשר דקות בערך טלי מורידה את המזלג. אני מביטה בה וממשיכה
לאכול.
היא פותחת. "רות, את בטח תוהה מה כבר יש לי לומר לך ולמה
הוצאתי אותך מהעבודה באמצע היום". היא עוצרת ומחכה. "אני יודעת
שהדברים בינינו הם לא כמו שהם היו פעם, וזה די באשמתי".
'די'. האנדרסטייטמנט של המאה. אני מפסיקה לאכול. "טלי, בשביל
זה הוצאת אותי מהעבודה? להתנצל? אמרתי לך, זה לא משנה. בסך
הכול הבעת דעה. מספיק, שכחתי מזה. תני לאכול בשקט".

אבל לא שכחתי. זה קרה בערב אחד, לפני הצבא. במסיבת הסיום.
היינו חברות טובות כל כך אז, שזה נראה מגוחך. ההורים שלנו גרים
דלת מול דלת (וסבתא בקומה מתחת), והיינו יחד כל היום מאז שהם
עלו מאוסטרליה, כשהיינו בנות שמונה. הם ישנו אצלנו בשבועיים
הראשונים. בערב הראשון מצאתי אותה בשירותים, מורידה את המים
ברגע שהמיכל התמלא. "מה את עושה?!" נזפתי בה. "המים עולים המון
כסף, ואת גם תגמרי את הכנרת!" היא איכשהו הבינה את הטון שלי,
כי היא אמרה משהו לא מובן באנגלית, ואחר כך, הצליחה לסמן לי
שאצלם המים מסתובבים הפוך. כל כך הסתקרנתי ששכחתי מהכנרת.
"בואי נבדוק בכיור!" משכתי אותה, ובדקנו הרבה פעמים כדי להיות
בטוחות, וגם באמבטיה ובכיור של המטבח. כשאמא גילתה היא כעסה כל
כך, שאת כל בוקר השבת בילינו בקילוף תפוחי אדמה וניקוי האבק
מאוסף המאובנים של אבא ופסלוני החרסינה של סבתא. מאוחר יותר
גילינו שאנחנו באותו גיל כמעט - היא קטנה ממני בדיוק ביום.
בכל אופן, לאורך כל בית הספר היסודי והחטיבה עשינו הכול יחד.
בתיכון, ההורים של שתינו רצו שאחת מאיתנו תעבור בית ספר, אז
התפשרנו על מגמה - היא למדה אמנות, ואותי שכנעו ללמוד בריאלית
למרות שתמיד רציתי ללמוד בספרותית, כי היה להם שיעור כתיבה
יוצרת. תמיד כתבתי את ההצגות למסיבות סוף שנה, ואת החלק של
הכיתה בספר המחזור, ופעם אחת אפילו נאום של המנהלת.
בערב של המסיבה קיבלתי תעודת הצטיינות, והמנהלת הודתה לי על כל
פועלי לאורך השנים. אני חייבת להודות שנהניתי מכל ההתרגשות
סביבי. כשהטקס נגמר, ירדתי אל אבא ואמא והדודים. כולם חיבקו
ונישקו אותי, והיו גאים כל כך. כשפנינו ללכת, נראה לי שמשהו לא
בסדר.
"איפה טלי?" ארבעה זוגות עיניים ניפנו אלי. "לא כדאי שנחכה לה?
נוסעים לחגוג בנורמנ'ס, לא?"
"את לא יודעת?" דוד ג'ק שאל. עכשיו כולם הביטו אליו, וכבר
ידעתי שמשהו לא בסדר. "היא נסעה לסיני לשבועיים, עם כל החבר'ה
שלכן. היא ארזה מוקדם, והם יצאו אחרי קבלת התעודות".
כבר לא רציתי לחגוג. ושבועיים העלבון התקפד לי בבטן, עד שהגעתי
אל מעבר לנקודה שאכפת מה הגורם. כשטלי חזרה היא ניסתה להתנצל.
היא אמרה שהחבר'ה לא כל כך רצו שאני אבוא, והיא ניסתה לשכנע
אותם. "למה הם לא רצו?" היו המילים הראשונות שאמרתי. הקול שלי
הזכיר לי מרזב סתום. היא שתקה. "תגידי כבר! יש לי ריח רע מהפה?
אני לא יודעת לספר בדיחות? מה?"
היא אמרה לי, "הם חשבו שאת כבדה מדי, מרובעת כזו, ושממילא לא
תרצי לבוא".
"והיה לכם כיף?" היא שוב שתקה. "תעני לי כבר! או שהמילה 'כיף'
נשמעת לך כבדה מדי?"
"רותי, אני מצטערת. אני לא חושבת שאת כזו, ניסיתי לשכנע
אותם".
"אבל אני כזאת". עכשיו התחלתי גם לתפקד כמו מרזב. "קצת כבוד
לאינטליגנציה שלי. אני החברה הכי טובה שלך, או לפחות הייתי.
למה נגררת אחריהם? ואיך יכולת לנסוע ככה, אפילו בלי לספר לי
לפני?"
היא פתחה את הפה בניסיון לומר משהו שלעולם לא אדע מהו, כי
דחפתי אותה החוצה ונעלתי את הדלת.
בצבא שיבצו אותה כמדריכת קליעה בדרום, ואותי כמתכנתת בממר"ם.
לפעמים, כששתינו היינו בבית, נפגשנו בחטף בחדר המדרגות.
שלום-שלום.

השתחררנו בערך באותו זמן.
יצאנו לארוחה משפחתית מורחבת בנורמנ'ס. ישבנו זו מול זו בלי
להרים את העיניים מהצלחת. "טלי נוסעת עם החבר עוד מעט
לאוסטרליה לטיול", אמר דוד ג'ק. "ומה איתך, רותי? את נוסעת?"
"חודש באירלנד" הודעתי.
"להספיק ללימודים, מה?" חייכתי. "ומה תלמדי?"
"היא מתלבטת" אמא התחילה. "היא עוד לא החליטה בין עריכת דין"
שרבב אבא "למחשבים" היא סיימה. הם תמיד יכלו להשלים אחד לשני
משפטים.
"אני חושבת על משהו חדש", הוצאתי סוף סוף מהפה משפט עם נושא,
נשוא ומושא (עקיף. 100 בלשון). טלי הרימה את העיניים מצלחת
האורז שלה. החלטתי להראות לה מה זה מרובע. "אני חושבת ללכת על
חשבונאות וכלכלה".
כולם השמיעו רעשי התפעלות, וברכות בנוסח "אז סוף סוף מישהו
יעשה קצת כסף במשפחה הזו". טלי חייכה והסתכלה עלי. "וואו", היא
אמרה, "זה ממש כבד".
שפכתי עליה את כוס המים והלכתי הביתה ברגל. מאז, כאמור, פעמיים
בשנה. בראש השנה ובפסח, ורק כי סבתא ביקשה.

ועכשיו אנחנו שוב יושבות יחד, אחרי שבע שנים. והיא רוצה לדעת
מה שלומי ואני מספרת לה על הדירה ועל העיצוב ועל הבגדים שאני
קונה, ומתאפקת לא לספר לה על שום דבר אחר. וגם לא לשאול אותה.

השמש עומדת נמוך באופק וצובעת את החלונות בזהב רנסאנס. מעט
פסטו נקווה בתחתית הצלחת שלי. הוא מזכיר לי אגם עמוק באמצע
היער, מים שלווים וכהים.

בדחף פתאומי אני מביטה בשעון. אחרי שש. בשבע סוגרים את המשרד.
כבר הפסדתי את כל היום.
"תגידי טלי, בואי ניגש לעניין. הזמנת אותי לכאן, היה נחמד
וטעים, אבל רצית משהו, לא?"
"בואי נצא ונטייל קצת". העיניים שלה מזהיבות באור השקיעה.
"מה?" היא שואלת. "ממילא נגמר לך היום, וגם לי אין תכניות.
בואי נישאר עוד קצת".
אני מסכימה בלית ברירה. היא ושלום עושים לי סיור בחווה, ושלום
מסביר לי איך הכול בנוי ומסודר. איך מייצרים את הגבינות. איך
מטפלים בעיזים. הוא אפילו מצליח לשכנע אותי ללטף עז. היא
מסתכלת עלי בעיניים הצהובות שלה, עם האישונים המלבניים, ואני
פוחדת שעוד רגע היא תנשוך אותי. אבל היא מתקרבת עוד יותר, ואני
מלטפת אותה. יש לה צמר אפור נעים.
שלום מביט בי. "את יודעת, היא לא מתקרב לכל אחד. היא מאוד, איך
לומר, מבין באנשים". עכשיו גם אני מחייכת. לעז יש עיניים כמו
של טלי.
אחרי כמה דקות הוא עוזב אותנו.

טלי מורידה אותי מהשביל אל יער האורנים שקק"ל שתלו כאן בדחף לא
מובן. היא מתיישבת על סלע. גם אני מתיישבת - על סלע אחר. זמן
מה אנחנו מביטות בשקיעה בשתיקה. אני כמעט צוחקת. זה מה שתכננו
לעשות אחרי שנשתחרר, לשכור דירה עם חלונות למערב, לכיוון היער,
כדי שנוכל כל ערב לשבת ולראות את השקיעה יחד. בסוף, אני שכרתי
דירה לבדי, והיא עם אותו חבר שהיא נסעה איתו. אחרי שנתיים הוא
הציע לה נישואין, ואז נסע להודו "רק לחודש, לנקות את הראש".
אחרי חצי שנה ההורים שלו באו לקחת את החפצים שלו מהדירה. הוא
התחתן בתאילנד עם איזו סופר מודל תאילנדית, גייר אותה, חזר
בתשובה ועכשיו הם מנהלים שם בית חב"ד.
טלי חזרה להורים אז, לכמה חודשים. אני הקפדתי לעבור במדרגות
בריצה שקטה כמה שאפשר, כמו חתול או נינג'ה על עקבים בריצת
התחמקות.

אנחנו מביטות בשקיעה דרך העצים בשקט, בשלווה. החום כבר התפוגג,
וצמרות האורנים שורקות ברוח הקרירה. וטלי יושבת שם בשמלה הקלה
שלה על הסלע, מחבקת את עצמה, ואני מביטה בה ופתאום חושבת שאולי
זה לא רק מהקור.