נכתב, איך לא, בעמדת שמירה, במחנה 80, בשנות ה-90.
ברגעים של ערב אביבי
מוצא עצמי מביט לאט סביבי
למטעים מרוחקי הקץ
ולציפור, יפה בקצה העץ
התפוזים כמעט בכף ידי
והדמעה רוצה לצאת כי את לא לידי.
הכביש ארוך, נמתח לחשכה
קוטף תפוז, חותך לי חתיכה
הצעדים קלים ומתונים
בכל מקום פריחה של שושנים
כשהתפוז יגיע כבר אל פי
ארק אותו, אלך לישון כשאת לא לידי.
והעולם עדיין מזמר
ומי אני, על מה אני שומר
אמצא קרון, אסע בו לאינסוף
להור ההר, ואם תרצי - לחוף
וכשאבוא, אלי מיד תרדי
ובחיוך שלך תתני תפוז, ואת ידך בתוך ידי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.