מסדרונות הפחד, מובילים לאותו מקום
גם כשהייתי יחד...
זו אני לבד, בסופו של יום
מרגישים את החסר יותר,
יותר, עם הזמן...
גם הכאב חבר. כשאתה רחוק מכאן.
עכשיו לקום וללכת
כל צעד חדש יראה לי לאן
ולבי הערום המכיר בשלכת
מתפרק לאטו בקוצרו של זמן
ואני הצופה מהצד מבוישת
איך הגעתי לכאן
מרגישים את החסר יותר,
יותר, עם הזמן...
גם הכאב חבר. כשאתה רחוק מכאן.
רגל מפוחדת כבדה על החול
מבטים שולחים עיניים
מקווים שאפול
לא לזוז לא לנוע, לעמוד במקום
היותי תעתוע, אם אפשר לא לנשום.
בשקט יש געגוע ויש בו מקום
להשתדל לא לנוע, אם אפשר לא לנשום...
מרגישים את החסר יותר,
יותר, עם הזמן...
גם הכאב חבר. כשאתה רחוק מכאן. |
