אני נמצא כרגע במדינה זרה, אומנם לא עויינת אבל זרה בכל זאת.
בעיר בגובה 10,500 רגל (זה פשוט נשמע יותר מרשים מ3,500 מטר)
מטייל במדבר לבדי - כל אלה שטיילתי איתם עזבו בימים האחרונים.
אנשים מדהימים אבל בכל זאת אדם זקוק להיות קצת לבדו אחרי הכל
זאת הסיבה שנפרדתי ממנה...

אני לא מסטול, לא שיכור, לא בדיכאון עמוק ולא כ"כ עייף, אבל
בכל אופן רושם כאילו אין מחר, מידי פעם אני מתישב בצידי הדרך
בשביל לנוח או לעשן סיגריה - בסמים אני כבר לא נוגע כי הבנתי
שאני יותר שמח בלעדיהם, אבל לרוב אני עוצר בשביל לרשום.

באחת העצירות אני נזכר שלפני פחות משבוע נרצח בחור אחד דרומית
לכאן כשהוא נפרד מהקבוצה שלו לכמה דקות. אבל זה לא מטריד אותי,
המוות כבר לא מפחיד כמו לפני כמה שנים, אומנם הוא גם לא רצוי
אבל אם וכשהוא יבוא אקבל אותו בזרועות פתוחות.

כבר אין לי נטיות אובדניות, אבל זאת הדרך שאני רואה את
החיים...

כשאני מרים את מבטי מהמחברת אני מבחין בנוף המדהים שלצערי נהרס
ע"י 3 אנטנות שלמרות קיומן אין לי קליטה בסלולארי כבר שבועיים,
שבסופו של דבר זה משהו חיובי כי החופש מכולם חיוני.

כשאני לבד, אני רואה יותר דברים ומכיר יותר אנשים, דברים
ואנשים שלא היו נראים כשהייתי עם מישהי או בקבוצה, וככל שהזמן
עובר, יותר קשה לחזור להיות חלק ממשהו - לדאוג ולהתחשב רק
בעצמי הפך להיות חלק מהשיגרה, אז למה לשנות אותה? למה להפוך את
הרצון לאכול לפרוצדורה של איפה, מתי וכל כמה זמן? אבל מצד שני
זה כ"כ נחמד כשיש שם מישהו שדואג לך כשאתה יודע שלא משנה מה
יקרה לך יהיה מישהו שיעזור...

אני כאן כבר הרבה זמן כי אני מחכה, הרבה אנשים מחכים למשהו -
לרגע הנכון או לזמן הנכון או לשניהם, אבל אצלי זה טיפה שונה,
הציפיה היא למשהו יותר מוחשי - לחבילה, שברגע שהיא תגיע אוכל
להמשיך הלאה, למרות שאין לי מושג לאן זה יהיה. למרות שבקצב הזה
רוב הסיכויים שזה הביתה...


עברו כבר כמה ימים מאז שהתחלתי לרשום ואני עדיין כאן, כולם
בטוחים שהכל בסדר איתי אבל בעצם כלום לא בסדר. נסגרתי לסובבים
אותי, אני כבר לא מדבר עם אף אחד, שקוע בעולם האפור שלי.
מתגעגע לחברים שלי אבל לא לחיים בארץ, פשוט נמאס לי מהחיים
האלה של מילואים, עבודה, סלולארי, פיגועים, מחויבויות, והלחץ
מההורים וחברים מסוימים ללכת לאוניברסיטה! כל זה לא בשבילי..

אבל אם אני רוצה להמשיך בסגנון חיים שסיגלתי לעצמי מ2005 אז
אין לי ברירה אחרת, חייבים לעבוד! אלא אם כן פתאום אקבל מלא
כסף ואז אוכל להמשיך לטייל...

ברגעים מסוימים כשאני מוצא את עצמי מדבר אל עצמי בקול אני מבין
שהגיע הרגע להמשיך הלאה, לנסות לחזור לזוג ולחפש אהובה, אבל אז
קול בתוכי אומר :"אולי מחר, או מחרתיים".