פעם מזמן לקחתי ביס מהירח. אני לא זוכרת בדיוק למה, או איך.
ואת הטעם? אני בכלל לא זוכרת את הטעם. אני רק זוכרת שלקחתי
ביס.
זה היה עוד בתקופה ההיא של הבנות האלו שיודעות להעסיק את עצמן
לבד ולא צריכות עוד אף אחד. התקופה הזו עוד לפני שאנשים מבינים
שהם לבד, לפני שיודעים שלא יודעים, נו התקופה הזו- הילדות.
בכל מקרה אז נגסתי מהירח.
זה מוזר, אבל אני לא מרגישה שעשיתי משהו גדול. נכון, טעמתי
מהירח, ואם מישהו היה אומר לי שהוא נגס בירח הייתי לפחות חוטפת
שוק, אבל כשאני חושבת על עצמי טועמת מהירח זה לא נראה לי כזה
מרשים.
האמת, בכלל שכחתי מכל הסיפור הזה עם הירח, איכשהו זה פרח
מזיכרוני, אולי בגלל שבדיוק נולדה לי אחות, ואולי גם בגלל השבר
ברגל. אבל מה שזה לא יהיה - זה גרם לי לשכוח מהירח. והשיכחה
הזו לא הייתה כזו מיוחדת - סה"כ שיכחה רגילה של אנשים, של
ילדים שיש להם כל יום משהו חדש להיזכר בו.
אז שכחתי מזה שטעמתי ירח וחייתי חיים רגילים לגמרי- הייתי
בתיכון ובצבא והייתה לי אהבה ראשונה ואכזבה ראשונה ופעם ראשונה
ותואר ראשון והמון דברים ראשונים. ואחרונים, גם דברים אחרונים.
אבל כל הדברים האלו היו רגילים כאלה, כמו שיש לכל האנשים
הרגילים.
ואני חושבת שהיו לי גם חיים דיי רגילים. סה"כ עשיתי מה שכל
האנשים עשו. אבל אז נזכרתי שפעם, מזמן מזמן נגסתי בירח. זה היה
בהלוויה של דוד שלי, אם אני לא טועה. הוא היה אסטרונאוט ואני
הייתי בת 32 - עסוקה לגמרי בלחיות חיים רגילים של אנשים רגילים
עם מישרה רגילה. והיה משהו בהלוויה של הדוד האסטרונאוט שלי
שגרם לי להיזכר. אולי זה הספרים שהוא כתב, או האנשים שדיברו,
או סתם זה שההלוויה הייתה בלילה כדי שיוכלו לראות את הכוכבים
(בדיוק כמו שדוד שלי ביקש). אבל מה שזה לא היה - משהו שם גרם
לי להסתכל למעלה - על הירח, ולראות אותו שלם-שלם, עגול ויפה עם
ביס קטן, כמעט בלתי נראה - בצד.