הוא נתן לו שם
זרק את השמיכה
ברדיו שמעו את המכה שנפלה
החיים ברחוב ההומה המשיכו סוערים מתמיד
ורק בדירה 3 ברחוב הראשי החיים נעצרו, לתמיד.

הוא נכנס אל הבית,
עטור סמלים ודרגות
לראשו חבש כובע שיש רק בסרטים
הם היו שניים, לא מדברים.
הם מלמלו שברי מילים.
מפוחדים
בוכים
עצובים, הם נכנסו לעומק הבית.
ישבו על ספת עור שחורה,
ופניהם בכפות ידיהם.

הייתה שם ילדה, בת 5, אולי פחות
היא החזיקה בובה עם צמות
עיניה היו ירוקות מלאות בילדות,
ילדות שעומדת לחלוף תוך 5 דקות בדיוק.

נער נכנס בטריקת דלת מצלצלת אוזניים
הוא רץ למקרר
ופתאום נעצר עומד במקום.
משותק עד קצות האצבעות.
הוא ראה אותם והבין,
היום מתבגרים בעשר שנים.

והאישה פתחה להם את הדלת
ומאז היא לא אותו בנאדם
חייה עברו עליה בשבריר שנייה
והעין קלטה את התמונה.
הידיים העדינות החלו לרעוד,
המוח עיכל את המתרחש
ורק הלב סירב להסכים למראות העיניים ולקול הכאב.
היא מיששה את הבטן העגולה,
והחלה בוכה בכי תמרורים,
שעות עברו והכאב עודו,
נשאר עמום.
שלושה בני משפחה
נשארו מיותמים ממגע
של אבא
של בעל
שנהרג במלחמה.