כשישבנו אצלי במרפסת לשתות את התה של אחר הצהריים הרצל נראה
קצת ממורמר, תחילה ניסיתי לדובב אותו אך רק כחצי שעה לאחר מכן
הסכים לשתף פעולה :
"כנראה שאחד העם ופינסקר צדקו כשקראו לי אימפוטנט", מלמל
לעצמו, אפשר היה לראות בעיניו את עומק הפגיעה בעודו בוהה
בתחתית כוס הוויסקי השוויצרי הניטרלי הזה ומקונן בשקט על מר
גורלו.
האמת שבכל יום אחר אולי היה הר הרצל מלא בקצת יותר שמחת חיים,
דווקא הוא מחבב את שעות הישיבה במרפסת ופעם אפילו היה נוהג
לשוחח עם השכנים ארוכות, אך היום משום מה זה לא נראה כי זה מסב
לו את אותו אושר רגיל.
מסתבר שסוף סוף מזה זמן רב ארגן הרצל את המסיבה השביעית שלו
ומיותר יהיה לציין שאפילו חצי מהנוכחים שהזמין לא הגיעו ומי
שכן טרח בכל זאת להגיע לא ממש סימן אות חיים או הראה כי הוא
נהנה מחברתו בצורה כנה.
אל תראה כל כך עגמומי חברי הטוב מאוד קשה לדעת בימינו בדיוק
איזה קוקטייל כולם אוהבים לשתות.
הרצל רק רפרף "לא הייתי צריך להציע אלכוהול מיובא" והוסיף
לשקוע בתחתית הכוס.
אמור לי איך אוכל לעודד אותך ידידי היקר ואעשה זאת והוא לא
הוציא הגה על אף תחנוני הרבים.
זמן כה רב שתקנו ביחד במרפסת, איש לא דיבר ולי לא נותר אלא
לכבד את שקט שאפף את אותנו.
לפני שעזב חשבתי שלא נותר עוד להגיד אך הוא בכל זאת החליט
ללחוש דבר מה אחרון,
"אני חושב שאולי הגיעה שעתו של וייצמן לארגן את המסיבה הבאה,
אני מאמין שפינסקר ואחד העם יכבדו אותו בנוכחותם וכדאי שגם אתה
תלך ידידי..."
נופפתי בידי לשלום כשיצא מן החדר חייכתי במבוכה וכמובן שתקתי,
ידעתי שהוא צודק, אכן ימי המסיבות שלו תמו כעוד טרנד חולף של
ימים משוגעים אלו.  

מאז עברו כמה שנים ווייצמן כבר לא מארגן מסיבות, למעשה אף אחד
כבר לא מארגן מסיבות נראה כאילו תמו ימי החגיגה באולם שלנו.
נשארנו כאן רק אנחנו, אני וכמה זיכרונות ישנים של הרצל חברי
הטוב שמת לא מאוחר מכן מכאב לב, אשר גינזברג שאיש כמעט אינו
זוכר את שמו האמיתי ופינסקר, אח... פינסקר שהיום הוא סתם שם של
רחוב.