"ירוק...
חלל תא המטען הגדול של המטוס היה אפל, כמעט שחור לגמרי. אדם
בעל עיניים חדות היה מבחין בצלליות עייפות מוחות זעה מהמצח או
מחפשות אחר בקבוק המים הכמעט ריק (או אולי חשקו הצלליות במשקה
אחר).
אנשים רבים אבדו במלחמה הזו. זו הייתה אולי המלחמה המיותרת
ביותר שידעה האומה אבל משהו באוויר אמר לחיילים שהאומה הזו עוד
תראה הרבה מלחמות מיותרות.

באוקטובר 68' הובטח לחיילים האלה שכחלק מה"הטבות" שמלוות עם
שנת שירות החובה הזו... הם מיועדים לקבל עוד שנה.
עכשיו כבר מרץ 69', לא נראה כאילו הזמן זז, אבל המלחמה התקדמה
בקצב כמעט רצחני.
החיילים האלה היו כל כך צעירים, אבל הם חוו הרבה, כרגע הם
נשלחים למשימה הבאה שלהם, אי שם במזרח הדרומי של "מדינת
הוויטקונג".

בילי ג'ו מנספילד היה בחור די צעיר מאוסטין, טקסס, במאי הקרוב
הוא יהפוך לבן 19.
הייתה לו משפחה בבית, סבתא בבית אבות וחברה שעובדת במרץ בדיינר
המקומי כדי לממן את התינוק המתקרב (היא הייתה בחודש החמישי).

הוא הביט בתקרה החשוכה, ואז הפנה את עיניו אל הרצפה. הוא חשב
על המשפחה שלו
משפחה דרומית טיפוסית, מאוד פטריוטית.
כשהיה קטן, אימא שלו תפרה לו שמיכה בעלת פסי כחול אדום ומלבן
כחול עם 49 כוכבים. הוא גם זוכר את היום ההוא שהוואי הפכה
למדינה ה-50 ואמא התעקשה להוסיף כוכב.
סבתא שלו נהגה לספר לו על זמנים עברו, על רודן משופם ואכזר.
בילי זכר את המילה ג'נוסייד.
כשסבתא החלה לדמיין שאנשים כחולים וסגולים רודפים אחריה, היא
נשלחה לבית האבות הזה שכולם בו מחייכים חיוך מוגזם וחשוד.

בילי חווה הרבה בחודשים האחרונים. הוא למד איך להשתמש באקדח
וברובה צלפים ואיך לתפעל מכונת ירייה מהדור החדש.
שנים אחר כך הוא סירב לדבר על זה, אבל הוא ראה הרבה הרג וגם
נטל בו חלק.

שחור...
החושך שאפף אותו גרם לו לחשוב, להעביר בסרט נע בראש את התמונות
מהחודשים האלה.
להעניק לעצמו משפט צדק.
הוא לא היה לוחם לזכויות אדם, הוא לא היה היפי, לא היה
קומוניסט, קפיטליסט, לא פטריוט גדול וגם לא צ'ה גווארה מקומי,
אבל הוא הרגיש שזו חובה שלו, הוא חייב לעצמו ולנפשות שמפעל
המלחמה הקריב.

הוא הרגיש אשמה רבה, חרטה.
הוא הרגיש שאם היה נותן ללב שלו לדבר, הוא לא היה עולה על
הטיסה שהובילה אותה מעבר לאוקיינוס, למקום הזה.
לבוש בירוק, עטור מדליות ושבחים, מצויד ברימונים, באקדח וברובה
מקוצר.
הוא הרגיש שהוא טעה, אבל גם הרגיש שאם הוא כבר התחיל את המשימה
הזו, הוא יסיים אותה.
אם הוא לא יכול לחיות בתור עצמו, אז הוא יחיה בתור הדמות שהוא
משדר - לוחם פטריוטי קשוח.

הוא חש ברעידות המטוס. אחרי 20 טיסות, אתה כבר יכול לזהות מתי
הוא עומד לנחות.
בילי עמד, לקח נשימה עמוקה.

"חיילים, כשדלת המטוס תיפתח, אתם תגיעו לבסיס השני בגודלו
באזור ב', תתמקמו מהר ותהיו מוכנים לזוז ב-23:00", צעק המפקד
ג'ונסון.

"פעילות לילה", לחש לעצמו בילי.

דלת המטוס נפתחה בחריקה מתכתית.
בילי יצא, רוח ערב קרירה ליטפה את הזיפים המלוכלכים שלו.
הוא צעד אחרי שאר חברי הפלוגה, ונעלם בחושך של הלילה...

אדום..."