"נאהב עד שנמות". אילו היו מילותיו האחרונות של ג'ק לפני שהפנה
את גבו לאהבה. מארג'ין אחזה בג'ק כאילו היה הוא החיים עצמם
ואמרה לעצמה שזה מרגיש כמו סרט שיעבור ישר להפצה בוידאו. הרי
בלי "אפי אנד" אין פוטנציאל מסחרי לקולנוע.

"מה אני אעשה עם כל האהבה שיש לי אליך?" שאלה מארג'ין לפני
שהיפנתה את גבה לאהבה. ג'ק נישק את מארג'ין נשיקה אחת אחרונה
כאילו טועם הוא את החיים עצמם ואמר לעצמו שלפי תורת הקוונטים,
לפחות בעולם מקביל אחד יש עכשיו עוד "ג'ק ומארגין" שלא נפרדים
אלא מעבירים את חפציהם לדירתם החדשה והמשותפת.

"ומה יקרה אחרי שנמות, ג'ק?" שאלה מארג'ין ובעיניה תקווה
מיואשת, תקווה של אישה שכבר איבדה לא פעם אהבה כזו או אחרת,
תקווה של אישה שכבר לא רוצה להסתמך על הגלגולים הבאים. אישה
שיודעת שעל אהבה כזו אסור, אבל פשוט אסור לוותר.

"תשימי את האהבה בקופסא אטומה, מארג'ין" ענה ג'ק ודמיין איך
ישתמש בכישוריו הנגריים ויבנה למארג'ין ולו תיבה מעץ אורן
מלוטש היטב ואחר כך יצבע אותה בצבע חום כהה, כמו העיניים שלה
שהוא כל כך אוהב."העיניים הכי יפות בעולם".

"אחרי שנמות נהיה ביחד, מארג'ין. לתמיד. כשנגיע לשמיים,השמיים
ירגישו את האהבה שלנו. אהבה שלא כבתה ולו לרגע מהיום בו נפגשנו
"בבית". אלת האהבה בעצמה תגיע לחלוק לנו כבוד ולחתן את
נשמותינו בברית טהורה של שתי נשמות שחיכו כל כך הרבה שנים, עד
שייצאו מהגוף הגשמי, הגוף שהיה כבול באילוצים ובמוסכמות
חברתיות ובבחירות כואבות. אבל בשמיים, מארג'ין, אנחנו נהיה
ביחד. הייקום חייב לתת לנו להיות ביחד, לפחות שם."

"ומה עוד נשים בקופסה?" שאלה מארג'ין ודמיינה איך תדביק על
הקופסה ציורים של פרפרים.  

"נשים בקופסה גם את הכאב, מארג'ין. הרי לא נוכל לסחוב אותו
איתנו לנצח. הוא יכביד מסענו."

"אם כך, אשים בקופסה גם את כאבי, ג'ק."

"ומה תעשי בשנותייך בלעדיי, מארג'ין? עם מי תחלקי את שנתך? האם
אהבתי אלייך תהייה עימך בעודך מתנה אהבים עם אחר? האם תחשבי
עליי בשומעך שיר על פרידת אוהבים? האם תחשקי בי, במגעי,
בהריחך
קפה עם גרגירים?"

"אל דאגה. את זכרונותיי לא אשים בקופסה, ג'ק. הם יילכו עימי
בכל אשר אפנה. עם כל אשר אהיה. בכל אשר אגע, אריח, אטעם, אראה.
אל תשים בקופסה את זיכרונותיך, ג'ק. אני מבקשת. אל תשכח
אותנו."

"לא אשים זיכרונותיי בקופסה מארג'ין. לא אשים. אני מבטיח.
לא אשכח אהבתנו. לא אשכח."