מבט מהורהר, חטוף, על תקופה שנסתיימה. על חיים שהיו ואינם
עוד.

ראשון לציון, מעיר מלאה בפרדסים ריחניים ודיונות צהובות
אינסופיות החלה מקבעת את מעמדה כעיר הרביעית בגודלה בישראל.

נופי הילדות של כולנו נמוגים אל תוך ענני האבק המועלים בידי
השופלים שנשלחו לזירה הלחימה בפקודתו של הרמטכ"ל שש אליי הקרב,
ניצן.

יש שיאמרו בפרפרזה על המשפט המפורסם כי במקום בו גודעים
פרדסים, ילדים יפסיקו לחייך יום אחד.

ברגע שריח פריחת התפוזים מתחלף בריח של בטון מזוין, ברגע ששורה
של מגדלים מסתירה את קו האופק, ברגע שריח הים מתחלף בריח
השפד"ן אז אתה מתחיל להבין שצריך להתחיל לחפש מקום אחר לגור
בו. מקום אחר שבו תוכל להיות חופשי.

15 דקות מתל-אביב בלי פקקים, אבל עם איכות חיים של כפר קטן
בגליל.

אמנם המערב יפהפה ופורח וגם המזרח לא קוטל קנים, שכן לאחרונה
החלו לנשב ממנו רוחות של תקווה, מהצפון לא תבוא הרעה, אולי
מהעובדה הפעוטה שאין באמת צפון ודרום בראשון. המשתרעת מימה
לקדמה, נמתחת עד קצה גבול היכולת, מגרדת את גבולות האפשרי.

אך, חבריי היקרים, ביום שבו איקאה קנתה את הזכות להקים את
סניפה החדש בעבור נזיד עדשים, ניתן היה להגיד באופן סופי שזוהי
שקיעתה של הזריחה.

תדע כל אם עברייה הנותנת את קולה בקלפי בידי גנרל לשעבר שהיא
צפויה לחיות במקום עם עתיד של יחידה צבאית גדולה. מסורבלת, לא
יפה במיוחד שנסמכת על כיסופים רבים לימי הסיירת המהוללים.

מבט מהורהר, חטוף, על תקופה שנסתיימה, רק חבל שהמגדל שבנו
אתמול מסתיר את השמש.