[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דפנה ליבוביץ
/
אהבה אגרסיבית

שכבתי במיטה, משתלבת עם המצעים, וניסיתי להיבלע בתוכם לאט לאט,
להתערבב עם האדום מעורר הזעם הזה, לתת לו פעם אחת להשתלט עליי,
אבל רגע אחד לפני ששקעתי נקישה על הדלת משכה אותי מתהום הכעס
שאין לה סוף.
עמדת שם והוכחת לי שאולי נותרו בעולם חיוכים כנים. באותו רגע
ידעתי שאתה האור האמיתי שלי, תהיתי אם אני גם האור שלך.
אלפי מחשבות רצו בראשי, העבר רודף אחריי ומצליף בחוזקה בצלקות
שהותיר אחריו, מגחך לעומתי הנופלת במכשוליו, כעכבר במבוך
המוביל לנקודה אחת - של אין סוף חזור.
התבוננת בי ואימצת את גופי אליך. הרגשתי כאילו אני מתעטפת מחדש
בשמיכה בצבע לבן שקוף. הרגשתי שיכרון חושים, מין התעלות רוחנית
שכזו. איני צריכה עוד להשתמש בחושיי, רק להיות נוכחת, מצב של
מנוחה סופית שאליו כל חומר פיזיקאלי משתוקק.
כעבור דקות מספר הרגשתי את ידיך חומקות אט אט מגופי ועיניך
נעוצות בעיניי בניצוץ של עצב. הישרת מבטך אליי (בחיים שלי לא
ראיתי אותך כל כך רציני) ואמרת שאני לא האור שלך.
"את חושבת שאנחנו צריכים להיות ביחד?"
שתקתי. לפעמים הייתי מאחלת שהיה מילון שבו כתובות כל המילים
הנכונות, אולם לא היה, ואני חשתי כנסחפת בזרמי חוסר הוודאות.
אימצתי את מלוא כוחי הנפשי כדי לחסום הרמטית את מגילות העצב
וההלם בי והצלחתי בכך לא רע.
המשכת להתבונן ולנסות לתור אחר משמעות נסתרת לשתיקתי. השתגעת
כשלא מצאת, כשם שאיבדת את עשתונותיך בכל פעם שלא קיבלת מענה
לרצונותיך. לבסוף נכנעתי.
"זה לא משנה כל כך מה אני חושבת, הרי לקשר צריך שניים."
המשפט הדהד בראשי, נחבט בין דפנות התודעה שוב ושוב ככדור טניס
שלא מוצא מנוח. אצבעותיי החלו לתופף על רגליי מעצמן, מנסות
לווסת את הלחץ שבחזה.
"אני לא רוצה לפגוע בך, באמת שהייתי רוצה שנישאר ידידים אם את
רוצה."
התבוננתי בך המומה. כיצד יכולת לומר את המילים האלו בביטחון
שכזה, כאילו מצאת כבר את המילון, פירשת את המצב ואמרת את
המילים הנכונות ביותר, כמו שתמיד עשית.
"אתה יכול לומר לי לפחות למה?" הרגשתי פתטית, מכורסמת ע"י
רחמים עצמיים ורגשות - חלשה.
"האהבה שלך אגרסיבית." הרגשתי עתה כאילו המצעים עוטפים אותי,
לוקחים אותי משם. כל המעצורים נפתחו וזעקו לגאולה.
"הלוואי שהייתי מצליחה לתת לך אהבה, אהבה אמיתית וכנה. ניסיתי
באמת. אם רק היית מכיר את המצעים ואת השוט המצליף. אני יודעת
שזו האחריות שלי לשלוט בהם אבל זה כל כך קשה, אתה מבין?"
הסתכלת עליי במבט שבעיניך סימן אין חזור ובשבילי...
אין סוף חזור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכשאתעורר
אהיה האיש
אהיה האיש
שמתעורר לצידך

כשאלך
אני יודע שאהיה
אני אהיה האיש
שהולך הלאה
איתך




נציג חברת "תודו
שזה נשמע יותר
באנגלית"


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/07 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דפנה ליבוביץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה