המיקום היה מצוין: אגם כחול, הרים ירוקים, רחוק מהעיר. היא
בישלה ארוחות גורמה והוא ריתק את האורחים בסיפורים מהתקופה
שלפני המלחמה. אבל משום מה העסק קרס ובשנים האחרונות, כשהייאוש
גבר, ישב כל שעות האור (חשמל כבר לא היה) והתבונן בתמונה ההיא,
שבה ילדה קטנה מחזיקה פרח צהוב בשדה כלניות אדומות וגדולות.
ילדים לא היו להם. היא חשבה לעתים קרובות על העבר, איך שחזר
הלום קרב מהמלחמה ואיך בפעמים היחידות שניסתה להתקרב הוא ביקש
יותר זמן ואז עוד זמן, עד שהיה מאוחר מדי. ואז, כשהעסק הדרדר
והוא שקע יותר ויותר בתמונה ובדיכאון, נשאר לה רק לנקות כל יום
את החדרים שלא ראו אורח מזה חודשים, לבשל לו את ארוחות הבוקר
שלא אכל ולנסות שוב בצהריים ובערב. היא לא אמרה זאת לעתים
קרובות, אבל האהבה שלה הייתה בכול. היא לא ידעה זאת, אבל אהבתו
אליה הייתה חזקה כמו הצער שזרם בכל גופו בכל יום.
הוא לא רצה שהיא תרגיש את הכאב שבאובדן החיים, אז לילה אחד,
לפני שהלכה לישון, הוא הכין לה כוס תה ושפך לתוכו את הרעל
שפיזר מדי פעם להרחיק את המזיקים. מבחינתו הכאב היה מוכר והוא
לא רצה להשאיר שום זכר למקום, אולי רק מצבה. וכשענני העשן עלו
מעל גג המבנה, מתוך חבית הנפט שהצית, ואחר כך התפשטו גם לשדה
הקוצים הסמוך, הוא התאפק שלא לנשום ורק הרגיש את האש מעכלת את
גופו ואת לבו השבור. בנשימתו האחרונה נשא עיניו אל התמונה
שהייתה כל עולמו. אותה תמונה שבה ילדה קטנה מחזיקה פרח צהוב,
בשדה כלניות אדומות וגדולות, ועצם את עיניו. |